יום שישי, 24 בפברואר 2012

נונה קוראת מחשבות



כתבה: אורית גידלי
איורים: איה גורדון נוי
כנרת זמורה ביתן 2011


" כשנונה חזרה מהגן, היא ספרה שילד אחד אמר לה:

יש לך רגל של פלמינגו

ואפילו שהיא לא בדיוק ידעה מה זה פלמינגו, היא נעלבה.

                                                                               מאוד."



את הדברים האלו ספרה נונה לאמהּ. זו נותנת לנונה "מכשיר קסמים" המאפשר לה לקרוא את מחשבותיהם של אנשים וילדים כאשר הם אומרים כל מיני דברים.

נונה חוזרת לגן ומסתכלת דרך המכשיר על הילד המעליב, זה שאמר " יש לך רגל של פלמינגו" ורואה שהוא התכוון לאמר "כשאת בסביבה הכל נראה ורוד" וגם "איזה חכם אני שאני יודע להגיד פלמינגו". נונה מסתכלת על ילדים נוספים שאומרים דברים "לא נחמדים" ומגיעה למסקנה ש"בדרך מהבטן (בטן?) לפה, מילים טובות מתהפכות אצלם לרעות" ולכן "לא כדאי להעלב מהם"; אבל גם לא כדאי לשתוק...ולכן היא מזמינה את הילד המעליב אליה הביתה ובלבד שלא יגיד מילים מעליבות.

בהמשך אנו למדים שהאב אומר בדיוק מה שהוא חושב ובנוסף יש סיום חביב במיוחד.

עיצוב העמודים מאוד מושך את הלב, גוון העמודים נעים ומחביא הגדרות מילוניות של מילים כמו מחשבה, מלה, כונה, אהבה. האיורים החביבים משלבים את הטקסט בתוכם באופן הרמוני והמחשבות הטובות שאינן מצליחות להאמר אך כן להראות על ידי נונה מרחפות בבועות סבון או אוויר שקופות לעומת הדברים המעליבים שנרשמים בצורה בוטה. קומיקס לטף במובן הנהדר.

וחבל, חבל שאיורים טובים ועיצוב טוב מלווים ספר לא טוב, משום שהם גורמים לרצות בספר. המסר של הספר מגונן יתר על המידה: כל המעליבים לא יודעים לבטא את עצמם ובעצם הם מתכוונים לטוב. יתרה מזאת, הספר מעביר תחושה של סדר וחוקיות (ההכללה שזה עתה נוסחה) בעוד שהסתכלות על ההיסטוריה האנושית לא תומכת בשתי התזות האלו.

מעולם לא ממש חבבתי את אגדות האחים גרים (כילדה וכבוגרת), למרות ששמעתי שיש הסבורים שטוב לספר לילדים אגדות אלו משום שהן מאפשרות פורקן לפחדים (כך שמעתי את מאיר שלו טוען בהרצאה משותפת עם יוסי אבולעפיה ביריד הספרים הלאומי האחרון בירושלים). אולם בין כיפה אדומה והזאב והצייד והמסרים המיניים החבויים והגלויים או האם החורגת של שלגיה לבין תיאור העולם כמסודר ומלא כוונות טובות שרק לא תמיד מתממשות, הפער עצום ומיותר.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה