יום שבת, 31 במרץ 2012

החברים שלי – אלי סגל


כתר 1987

עטיפה וציורים: עדית פאנק (כתוב בקטן בדף הזכויות, אבל המחבר מזכיר אותה בהקדמה).

102 עמודים מנוקדים (ראשית קריאה). כריכה קשה.

כעשרה איורים בשחור לבן המשתרעים כל אחד על פני עמוד שלם.

עורכת אחראית: ירדנה הדס.
כריכת הספר מאוירת בידי עדית פאנק

אלי הוא ילד מטבריה ששוהה בקיבוץ גינוסר כי "ההורים שלי נסעו לטיול לאמריקה" (עמוד 11) והספר הוא על חוויותיו משם.

11 סיפורים או פרקים – סיפורים כי אפשר לקרוא כל אחד מהם ללא תלות באחרים, פרקים, משום שבכולם אותם נפשות פועלות ואותה סביבה – ליד הכינרת – ובכל זאת יש אפקט מצטבר מסיפור לסיפור המעשיר את הדמויות ומעניק להן נפח. בנוסף יש גם הקדמה ואחרית דבר הכתובים בגופן של כתב יד ועובדה זו בצרוף עם הפניה הישירה לקורא נותנים תחושה של מכתב ממוען לקורא. "אמרו לי שצריך לכתוב פתיחה לספר", פותח המחבר ומסביר מדוע כתב את הסיפורים – "כדי שתראו שיש לנו ספורים דומים, לכלנו".  הוא אומר דברים על האקראיות שבחיים לעומת ההכרחיות שבהם או שמא הדברים מבטאים מאבק פנימי אחר ולא הגיג פילוסופי: עובדה קונטינגנטית היא שהגעתי לגינוסר והכרתי את הילדים המסוימים האלו, במיוחד את יובל, שאותו אני אוהב, "ולאחר שתקראו שנים שלושה סיפורים תראו מיד שטוב שיש חבר כמוהו, וטוב שהכרתי אותו".  

האם אלי הוא ילד חוץ בקיבוץ גינוסר ? ובכן, זה הביטוי בו הוא משתמש בתארו את עצמו בלקוניות בהקדמה. איננו יודעים הרבה פרטים שכן אלי לא מוסיף דבר בעניין אבל בהמשך מופיעה "פליטת פה".  אלי מספר על החֶבְרֶה שיושבים על הדשא במצב רוח מהורהר. " אני לא מאמין בכלום," אמר פתאום עמוס. "בכלל מה, אני לא מספר שום דבר לאף אחד. כלם מדברים מאחורי הגב. אפילו לאמא שלי אני לא מספר." הוא צודק. גם אני לא מספר לאמא שלי, מה השתגעתי? היא כל כך מְבֻגֶרֶת, יש לי מספיק צרות בלי לספר לה." (עמוד 63, ההדגשה שלי). האם יש כאן רמז, או שמדובר בחיפוש מתחת לפנס? מכל מקום יש בספרות הישראלית לילדים ספרים שעוסקים בנושא הכאוב, כמו של נורית זרחי ושל גלילה רון-פדר עמית.

איור של עדית פאנק
הספר מעניין לקריאה, גם לי כמבוגרת. הרבה חן נסוך עליו מן החיים בסמיכות לטבע ומן העובדה שלדמויות המבוגרים יש נוכחות מוגבלת. האהבה לטבע מעורבת בהתערבות מיותרת בו, אך זו לרוב מגיעה ממקום סקרני. כך בסיפור הפשוש, בו יובל ואלי מגלים קן של פשושים בסבך קני הסוף ליד ברכות הדגים. כאשר יובל ואלי מנסים להתקרב לקן הם מגלים שההורים מנסים להרחיק אותם ממנו. הם אינם שועים לציפורים הורים ומוצאים בתחתית הקן הביצים. הביקור הזה מסתיים בשלום. הביקור הבא, כשבועיים לאחר מכן, מסתיים בצורה פחות טובה. יובל מכניס את אצבעותיו לקן מפחיד את הגוזלים ומבריח אותם ממנו. הגוזלים כבר לא יצליחו לחזור לקן. "אתה הברחת אותם!" צעקתי, "אתה הבהלת אותם והכנסת את האצבעות שלך לתוך הקן שלהם!! למה הכנסת את האצבעות לקן, מה פתאום אתה מכניס את האצבעות שלך לקן, קן קטן כל כך, קן של פשוש!" (עמוד 61).

קטע נוגע ללב אחר בשל תוכנו מופיע בסיפור מכמורת קטלנית: יוסי ואלי מציבים מכמורת בכנרת ומצרפים את יובל להרפתקה. אחרי מספר ימים הם מוציאים אותה לחוף כדי לבדוק את השלל. ילדים נוספים מגיעים לראות במה מדובר "פִּתְאם צעקה רותי: תראו מה הם תפסו פה! שלשתנו מפסיקים כדי לראות מה תפסנו, מה הלהיב אותה כל-כך,  ובתוך הקופסה שלתוכה זרק יובל את הדג היפה אנחנו רואים מאות דגיגים קטנטנים. "יו-אלה," צועק יובל, זה אמנון!! זה היה דג אמנון!" האמנון הוא דג ששומר על הדגיגים שלו בתוך הפה, כך הוא מגן עליהם מפני סכנות. הוא שומר שלא יטרפו אותם דגים גדולים, ועכשיו שהיה בסכנה ומצא את עצמו בתוך קופסה, הוא שחרר אותם ויש מאות דגיגים. כל הקופסה מלאה מאות דגיגוני אמנון!" (עמוד 39).

ולעומת זאת בסיפור יוסי העקשן, אלי נמלט מיוסי על גבי האתון: "ואני מצליח להתיר אותם [את הקשרים], קופץ על האתון, מכה אותה מעל הישבן וצועק: "הביתה, הביתה, הביתה!!!" והאתון מתחילה לרוץ ויוסי רץ אחריה......רודף אחרינו בכל כוחו...ואני צורח בכל כוחי "הביתה, הביתה, הביתה!!!". אני מכה את האתון קצת מעל הזנב, אני מכה עד שידי כואבת, אני צועק עד שגרוני נחר. אני צורח והאתון דוהרת. יוסי שועט, רודף והכל מסביב נע, ודוהר וקופץ." (הדגש שלי עמוד 18).

בספר הזה אין ניסיון לתקינות פוליטית. הכנות עדיפה אמנם על הצטעצעות, אך מדוע אפשר לחמול על משפחת פשושים ולא על אתון? – הרי בסופו של דבר הספר נכתב על ידי מבוגר.
                                                         

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה