יום רביעי, 25 בפברואר 2015

התינוק הזה

מאת שרה ק. שורץ
התמונה מאתר ההוצאה

אלה הולכת לישון אחרי שקוראים לה שני ספרים; גם כאשר היא ישנה אצל סבתא וסבא. בפעם הקודמת (שהיא ישנה אצל סבתא וסבא) היא באה בשליחות אמהּ ובקשה ספר שהן "עדיין לא קראו". הפעם סבתא, שזו אני, הכינה שני ספרי ילדים ליד מיטתן מראש, האחד, כבר הוזכר בבלוג, "חיית המחמד המושלמת" והאחר "התינוק הזה" [מאת אמנדה בנג'מין, איורים: דניאלה בייגל, תרגמה: דינה מילאנו. עריכה: חנן אלשטיין, הוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 2010].
כאשר התעניינתי בבוקר אצל האם, בתי, כיצד קבלה הקטנה את הספרים, הסתבר שהראשון התקבל באהדה ואילו השני, התינוק הזה, נדחה על הסף והילדונת רצתה ללכת לחפש ספר אחר, שהרי בביתה היא זו שברוב המקרים בוחרת את הספרים לקריאה.
בחרתי בספר התינוק הזה משום שבקרוב אלה תהפך לאחות והנושא מעסיק אותה. לעיתים היא הולכת ומלטפת את הבטן וכאשר שואלים אותה את מה היא מלטפת, היא משיבה, "את התינוקות שלי". ספרים עשויים להיות דרך טובה לגעת. אבל הילדה סירבה כאומרת  "לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לְכָל חֵפֶץ..." [– הביטוי שמקורו בקהלת פרק ג הוא פתיח לסדרה ארוכה של דוגמאות כמו "עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק" ויש המפרשים את הדברים כדטרמיניזם, זו איננה כוונתי כאן].

כאשר הספר הוצע לאלה ביום אחר היא שוב דחתה את ההצעה. הפעם היא נשאלה לגבי הסיבה לסרובה. "בגלל התינוק" היא אמרה ישירות. 

בסופו של דבר אלה התאהבה בספר; הגיעו הדברים לידי כך שהוריה הותשו ממספר ההקראות החוזרות ונשנות שלו. במיוחד אוהבת אלה את כפולת העמודים עליה פרוס לועו הפעור של דוב - זהו המקום בו סופי האחות אחוזת רגשי אשם מדמיינת שדוב בלע את אחיה ג'ק. אבל אני מקדימה את המאוחר.
אלה מראה את התמונה האהובה עליה בספר "התינוק הזה"


הספר התינוק הזה עוסק באחד הנושאים הוותיקים בתרבות, יחסי אחים. הנושא מוגש בחן רב הן מבחינת התוכן והן מבחינת האיורים, המתיילדים בכוונה אך מוקפדים ביותר.
לסופי יש אח קטן, ג'ק, אשר לא מניח לה ו"לא נותן לה פרטיות" להרגשתה.
מקור
היא קוראת לו "התינוק הזה" ולא בשמו הפרטי. לומר שג'ק הקטן אוהב אותה בכל נימי נפשו? ובכן, בעצם כן, בדרכם של תינוקות – אחותו היא חלק מרתק ובלתי נפרד מעולמו, היא מבוגרת ממנו אך לא מבוגרת מדי, היא עושה דברים כיפיים. אך סופי, שאת גילהּ איננו יודעים, אך על פי מספר הנרות על עוגת יום ההולדת היא לכל היותר בת שש, ואולי רק בת חמש, אם לוקחים בחשבון נר אחד לשנה הבאה, איננה יכולה לדעת מה חש אחיה. איש איננו יודע מה בדיוק חש זולתו - ועל כן כה רבות אי ההבנות בין בני אדם - לא רק ילדים קטנים. (ובינינו, גם לאוהבים, יש להציב גבולות ועל כן לא טוב כל כך לגדול ללא אחים בכלל).

בעת המוּלת ההכנות ליום ההולדת של סופי, מבקשת אמהּ "תסתכלי לרגע על ג'ק", וסופי מסתכלת. היא מסתכלת כאשר ג'ק יוצא מבעד לדלת הפתוחה, כאשר הוא גולש במדרגות, וכאשר הוא הולך ונעלם לאורך הדשא היא לא הולכת אחריו.


אחרי זמן קצר ושקט בבית, האחריות משלחת בה אי שקט והיא תוהה על מעשיו של אחיה. סופי יוצאת לחצר הענקית, מנקודת מבט של ילדים, והמגודרת (המאיירת דאגה לכך שהדרמה תישאר מוגנת, ועדיין זו דרמה) ואחיה לא נראה לעין.

"התינוק הזה, התינוק הזה" היא קוראת ואין תשובה. היא נמלכת בדעתה וקוראת "קו קו! קו קו!" ואז מפאתי החצר הרחוקים מבין השיחים היא שומעת "קו קו" קטן. היא אצה רצה לשם, מסיטה את הענפים ומוצאת את ג'ק אשר מגיש לה זחל.
"ואף על פי שהיה גדול וכבד,
היא הרימה אותו על הידיים
והחזירה אותו הביתה –
למקום אליו הוא שייך."

עד מחר, אז תהיה לה הזדמנות לכעוס עליו פעם נוספת, ולחבק אותו שוב.

הן המחברת של הספר והן המאיירת חיות בישראל. עוד ספר ישראלי הוא כמובן "אחלה אח", אחד משיתופי הפעולה המוצלחים של המחבר יונתן יבין והמאייר הנפלא גלעד סופר. בינתיים גלעד סופר החל לאייר את הספרים שהוא עצמו כותב.
גם הספר "במזל דב" של מקס קורנל [מחבר ומאייר; מאנגלית: שהם סמיט ואמנון כץ; כנרת 2011] עוסק בנושא אך בדרך סמוייה, מבלי להזכיר תינוק או אח.




יום רביעי, 4 בפברואר 2015

שקדיה שקדייתי

מאת שרה ק. שורץ
הספרייה הלאומית

באקדמיה ללשון עברית סבורים כי המילה שקדייה עבור שקד מצוי הוטבעה ע"י לוין קיפניס וערכה את הופעת הבכורה שלה בשיר  "לשנה טובה, שקדיה" (תרע"ט)[1] .
מקור

אני עדיין זוכרת כיצד שרנו בילדותינו:
לשנה טובה שְ ק דִ יָּ אַ אָ ה
לשנה טובה שְקדִיָּה
שייתן לך אלוהים.....

שנה לאחר מכן שולבה המילה שקדיה וגרסה של השיר הנזכר לעיל במחזה לטו בשבט, ראש השנה לאלנות, שכתב קיפניס ופורסם בתמיכתו של ועד הצירים, אשר הוקם בעקבות הצהרת בלפור ופעל בין השנים 1918-1921. ועד לקח על עצמו גם תמיכה בחינוך ובתרבות בין שאר פעילויותיו.
דפי הספר המובאים כאן מקורם מן הספרייה הדיגיטלית של הספרייה הלאומית.
המחזה מתייחס ברצינות אל שמו הנוסף של טו בשבט, הלא הוא ראש השנה לאילנות, שואל את תכני ראש השנה היהודי אשר בו נקבע ונכתב מי יחיה ומי ימות (ולאחר עשרת ימי תשובה, ביום כיפור נחתם סופית), ומכיל אותם על הצמחים (תמונה ב במחזה עמוד ד):
בראש השנה יכתבו
מי בפרי ישמח
ומי יצַּב עָרׂם;
מי יינק רׂב ליח
ומי יבש מחׂם.
שלושה בתים מסבירים אלו רעות יכולות להתרחש לעומת אלו טובות. אלא שכלל לא ברור מה פשעם של הצמחים אשר בראש השנה לאילנות יכתבו לנבילה ולקמילה, בניגוד לבני אדם שיש מהם שמשרכים דרכם. נניח לרגע שעל בני אדם נגזר על פי מדתם, כלומר יש סדר בעולם, מה הוא הסדר הזה המחייב גם צמחים.
גם המלאך המופיע במחזה מתקשר למקורות:
חז"ל אמרו "אין לך עשב ועשב מלמטה שאין ממונה עליו מלמעלה, ושומר אותו, ומכה אותו, ואומר לו גדל". אומר (זהר ובב"ר, י') "אמר רבי סימון, אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע, שמכה אותו, ואומר לו גדל".
עשר שנים מאוחר יותר, בשנת 1930, המלאך זוכה לשם צמחיאל וגם לתיאור חזותי, בספרו של ברוך צ'יז'יק, צמחיאל:  אגדות ושיחות על צמחי ארץ ישראל, כפי שהוזכר בפוסט הקודם.
  










[1]  " שקדייה" מאת טלי בן-יהודה. 14.1.2014. אתר האקדמיה ללשון עברית  http://hebrew-academy.org.il/2014/01/14/%D7%A9%D7%A7%D7%93%D7%99%D7%99%D7%94/