יום שישי, 22 במאי 2015

סיפור לחג הביכורים

בעצם אולי שני סיפורים לחג הביכורים

רשימה מאת שרה ק. שורץ

הסיפור המובא כאן, טלי מביא ביכורים, לקוח מן הספר גן גני ועל כן נכתב על ידי לוין קיפניס. המהדורה שבידי היא משנת 1990.



בכרזות מאמצע המאה העשרים, בספרי ובעיתוני ילדים נראה הטנא של חג הביכורים לכל הפחות קלוע מנצרים.
טנא קלוע מנצרים. נחום גוטמן. מקור התמונה: הספרייה הלאומית

לעומת זאת, הטנא של כול אחד מן הילדים במושבה בה גרנו היה עשוי מקופסת נעליים מלבנית מקרטון, תוצרת הארץ. הקופסה קושטה בנייר קרפ גזור פסים פסים, בדרך כלל בצבע ירוק, כדי לדמות רעננות של צומח והותקנה לו ידית מנייר. היצירה, שהוכנה בבית ספר, נשלחה הביתה כדי שימלאו אותה ב"ביכורים", אי אלו ירקות או פירות עמידים, ויעטרו אותה בפרחים אחדים. אני זוכרת בעיקר אספרג.
מתוך אתר נוסטלגיה בחלק המוקדש לשבועות. מסתבר שגם במקומות אחרים טנא-קופסת-נעליים היה מקובל

בתקופה בה מדובר, אמצע שנות השישים, במושבה היו עדיין רבים שעסקו בחקלאות, ומי שרצה בכך יכול היה להביא תוצרת אורגינלית, אבל איני זוכרת שהקופסאות ששמשו כטנא התפקעו מתוצרת טרייה. אמצע שנות השישים, היו השנים שלפני מלחמת ששת הימים, שנים של חיים צנועים מאוד.
חגיגת הבאת הביכורים, או הטקס, נערכה בשעות אחר הצהריים, כאשר להטו של היום החל מתכהה – עד סוף האירוע כבר לא נותרו קרני שמש ישירות - במגרש הספורט, שבאותה עת נראה היה לי רחב ממדים ביותר. הילדים הגיעו לבושים בלבן, לראשיהם זרי פרחים מגרדים ובאוויר עמדה חגיגיות. הורים ובני משפחה הוזמנו וסקרנים, שעתותיהם היו בידיהם בעידן מחוסר הטלוויזיה שעמד להסתיים ונטול המזגן, הגיעו גם הם.
זרי פרחים מגרדים - אחי (משמאל) ואני

מה נאמר בטקס, ומה הייתה התכנית האמנותית לא זכור לי – אולי צעדנו בסך, בודאי שרנו שירים לשבועות -  אלא רק שבסמוך לסופו סלי הביכורים היו מחליפים ידיים תוך כדי תכונה רבה, אשר הניסיונות להכניס בה סדר הצליחו רק בחלקם, וכל ילדה וילד חזרו הביתה עם ירקות אחרים מאלו אִתם הגיעו.
באחת מן השנִים בהן למדנו בבית הספר היסודי, אחי היה אז בכתה א או ב, ילד קטן ועדין, החליט אבי שֶׁיונה היא "הדבר" המתאים להביאו כביכורים ולכד פרט אחד צעיר. דבר זה היה תמוה מן הבחינה שאבי מיעט להתערב בענייני החינוך שלנו. כמו כן, בדיעבד ברור שזה היה תור ולא יונה. אחי נשלח לחגיגת הביכורים עם התור הצעיר והמפוחד בטנא שלו. נרגש ביותר חיבק אחי את הטנא ולא ברור האם צפה את אשר עומד לקרות. כן היה ברור לו שהוא רוצה את התור העדין עבורו. לקראת סיום החגיגה, בהינתן האות למסור את קופסאות נעליים המעוטרות ולהחליפן באחרות ובטרם פנה אחי הקט כה וכה חסמה את דרכו אישה נחושה. האישה לקחה מידיו את הטנא עם התור ותקעה בהן במקומו "טנא עם ירקות  במצבי צבירה משתנים". – המילים במרכאות הן שלו, כפי שהוא מתאר את האירוע ממרחק הזמן: הציניות מחפה על הכאב הכפול, על הציפור העדינה והשברירית שנחטפה ועל בגידת כל המבוגרים המעורבים.

תור

יום שישי, 15 במאי 2015

אופס


רשימה מאת שרה ק. שורץ

מחבר: ברני סאלצברג

Beautiful Oops
Workman Publishing 2010


 את הספר הזה ראיתי אצל בתי, שהביאה אותו מטיול בחו"ל. התפעלתי מן העיצוב שלו עד כי לא שמתי לב שיש לספר גם תוכן. לקח לי זמן מה להבין שהספר אומר משהו. רק לאחר שההתרגשות שככה שמתי לב שהסופר אומר שתקלות הן הזדמנות; שלא צריך להיבהל מטעויות אלא להפוך אותן למקפצה ליצירתיות.


 טוב, זה מסר סופר-אמריקאי והוא טוב לשרבוטים כמו אלו שבספר וגם לא מזיק לנסות להשתמש בו בתחומים אחרים; יחד עם זאת עודפי החיוביות האלו מחניקים לעיתים. מזל שיש ספרים כמו ארץ יצורי הפרא של מוריס סנדק. אצלו לא נדרש להיות חיובי וילד מתנהג כמו ילד, מקבל התקף זעם והשמיים לא נופלים.

הספר מתחיל במשהו קל, במשהו שכל ילדה וילד יוכלו לראות ולנחש בחדווה ונעשה יותר ויותר פרוע ומכך נובע חִנו. 

וכך זה הולך:
לכל צבע שנשפך יש דרכים רבות לשימוש
האם זה כתם צבע אקראי?



טפטף צבע מן המכחול? – תנו לדמיון להשתולל
הכתם השמאלי לא נראה מקרי


קרע בנייר יכול להיות מקור לשעשוע





חור הוא משהו ששווה לחקור




וכל זה ועוד מצטרף ל:


יום שבת, 9 במאי 2015

מחניים או הנערים מרחוב פאל

 רשימה מאת שרה ק. שורץ
הוצאת יזרעאל 1957. איור העטיפה: בינה גבירץ
הוצאת יזרעאל 1940


The Paul Street Boys
הנערים מרחוב פאל
קבלתי ערמה של ספרי ילדים ונוער; ביניהם היה גם הספר הנערים מרחוב פאל. חשבתי שזו הזדמנות להשלים חסר בקריאת הנעורים שלי ואולי גם "בגאוותי הפגועה" – תעלומה היא לי כיצד לא קראתי את הספר הזה בילדותי. גם הבלוג היווה מוטיבציה כמובן.
לקחתי את הספר למִטה ולא הנחתי אותו מידי עד שגמרתי את המלה האחרונה ומדובר בקריאה לא קצרה במיוחד (בפעם הבאה בנסיבות דומות אתזמן). במהלך הקריאה התנסיתי במגוון רגשות, היו רגעים מותחים, היו רגעים מצחיקים וגם עצובים.
פרנץ מולנר כתב את הספר בשנת 1906. קראתי את התרגום מהונגרית שנעשה בידי מרדכי ברקאי בספר שיצא לאור בשנת 1984 (זמורה ביתן, מרגנית – ספרי מופת לילדים ונוער). הספר יצא לאור בעברית כבר בשנת 1940 ושוב בשנת 1957. בשתי הפעמים בהוצאת יזרעאל. 
עיצוב העטיפה: דני קרמן

הספר, הנערים מרחוב פאל, שנקרא גם מחניים, הוא על אודות שתי קבוצות נערים, אלו מרחוב פאל ואלו מהגן הבוטני הנקראים "אדומי הכותונת", אשר נלחמות על האחזקה במגרש פנוי נדיר אחד ברובע מגורים צפוף ולא מפואר בבודפשט – הַגְּרוּנְד(מלה גרמנית למגרש). הפְּנִיוּת שלו מספקת מרחב לשחק בו. אך למגרש יתרון נוסף, בעיני הנערים, הוא נמצא ליד מנסרת עצים. ערמות העצים ושאר הדברים הקשורים במנסרה יוצרים תפאורה הולמת למשחקי דמיון עשירים. המגרש הוא מקום משחקם של הילדים מרחוב פאל, הוא "שייך" להם, אך החבורה השנייה מחליטה שגם היא זקוקה למגרש ריק והמגרש הזה בדיוק מתאים לה. הם נערכים לקחת אותו. מלכתחילה הסיטואציה היא כזו שיש טובים ורעים, כי הנערים מרחוב פאל עסקו בשלהם כל עוד הניחו להם. יתרה מזו חלק מחבורת הנערים אשר מִן הגן הבוטני מוצגת כבריונים הגוזלים גולות מילדים קטנים מהם (עמוד 14).  אבל, בהמשך המחבר מערפל קמעה את הדיכוטומיה הזו ומסתבר שגם אדומי הכותונת נענים לציוויים של הגינות ואבירות, וביחוד המנהיג שלהם.
ההגנה על הגרונד הופכת בעיני הנערים מרחוב פאל למבצע צבאי להגנה על פיסת מולדת, הכולל הכנות, תכניות קרב מפורטות, משמעת צבאית ומעשה הקרבה, דהיינו קורטוב של לאומיות נִזְרָה לחומרי הסיפור.  
שלוש נשים מוזכרות בספר; אחותו של אחד מן הנערים מרחוב פאל אשר כל מה שאנו יודעים עליה הוא שרקמה את הדגל והכובעים של הנערים. משרתת שהגיעה לגרונד בשליחות אחד הנערים וכאשר היא מתמהמהת לעזוב היא משולחת בנזיפה. היחידה המקבלת מקום בספר היא אמו של אחד הגיבורים, ארנו נמצ'ק הטוראי היחיד בקֶרֶב הנערים, שכולם קצינים, מרחוב פאל. לאור זאת אני תוהה כיצד נערות בתקופתנו אשר קוראות את הספר חשות לגביו.
מסירת המכתב. מתוך מהדורת 1984

נמצ'ק, אנטי גיבור שהופך לגיבור האמיתי של הספר אך משלם על כך בחייו. בתחילה חשבתי שמדובר בדרמטיזציית יתר, אולם אז נזכרתי שבשנת 1906, המועד בו הספר נכתב, טרם הומצאה האנטיביוטיקה ומוות בעקבות מחלה זיהומית היה עניין שכיח. מולנר מנצל את גסיסתו של הילד לתיאור חוסר רגישות חברתית. משפחתו של נמצ'ק, כמו רוב הילדים מרחוב פאל, היא משפחה ממעמד סוציואקונומי נמוך. אביו של נמצ'ק הוא חייט המתפרנס בקושי. לאחר שהרופא מבשר למשפחה שהילד, בנם היחיד, לא יוציא את יומו מגיע מר צ'טקני, פקיד בכיר בעירייה למדוד חליפה שהזמין (עמודים 150-2) והאב שזקוק לכסף נואשות עורך את המדידה בלית ברירה. הפקיד יודע שהילד גוסס וכך מסתיימת פגישת המדידה:
"זה דבר מצער, וצר לי, אבל כמו שאמרתי לך, אני זקוק לחליפה באפן דחוף מאד. אז תצטרך לגשת לעבודה מיד."
החיט נאנח
"כן. אני אגש."
"אז להתראות." אמר מר צ'טנקי ויצא שמח וטוב-לב. מעם הדלת קרא עוד פעם: גש, בבקשה, מיד לעבודה". (עמוד 152)


נמצ'ק גוסס; לידו הוריו וחברו הטוב בוקא (מתוך מהדורת 1984)

הערה לסיום: גֶ'רג דְרָגומָן נולד ברומניה בשנת 1973 ובגיל 15 עבר עם הוריו להונגריה. הוא כתב את המלך הלבן בשנת 2005 [תרגם מהונגרית אבי דקל, מודן 2009]. הפרק "מלחמה" שבספרו נקרא כמחווה (אלימה) לספרו של מולנר. הנה דגימה:
עמוד מתוך הפרק מלחמה בספר "המלך הלבן "


"מחניים" מתוך מהדורת 1957/1965; מקור