"הימער חכם", סיפור אבוד מאת שאול טשרניחובסקי על כלב תחש ושמו הימער

נחום גוטמן, הטיילת, ציור שהוכן לסיפורו של טשרניחובסקי, 1942. באדיבות מוזיאון נחום גוטמן לאמנות, נוה צדק ומכון לבון

היום התפרסם במדור "תרבות וספרות" של "הארץ" סיפור של שאול שטרניחובסקי מלווה בהקדמה ובדברי הסבר של ניצה פרילוק. מכיוון שלא חיברתי את הבלוג לפייסבוק אני מעתיקה את הדברים לכאן. את המקור תוכלו למצוא כאן.

מעין גלויה מצוירת / ניצה פרילוק

בשנותיו האחרונות פנה טשרניחובסקי לכתיבה ישירה על עולם הטבע, נושא שהיה קרוב ללבו, במסגרת שתי סדרות של סיפורים לילדים: "ידידַי בין החיות" ו"ידידי בין העופות". החל ולא עלה בידו לסיים. בין הסיפורים שפורסמו: נֶלי, כַּנרי, גרישקה חכם, אני צד ראשנים.

"הימער חכם", סיפור בסדרה הראשונה, ראה אור בדפוס פעם אחת ויחידה לפני כ-75 שנים ("דבר לילדים" תש"ב), ומעולם לא כונס בספר.

סיפור הווי זה של שאול טשרניחובסקי הוא מעין גלויה מצוירת, שנשלחת אלינו מֵעיר קיט שלחופי הים הבלטי, שנים אחדות לאחר תום מלחמת העולם הראשונה. העיר שווינמינדֶה — אז מרחק שעתיים נסיעה מהבירה ברלין — התאפיינה בשגרה מנומנמת רוב ימות השנה, ואילו בחודשי הקיץ נהנתה מִגל של נופשים שמילאו את חוף הים והטיילת, והביאו עמם המולה תוססת אך גם סייגים לבעלי הכלבים שבעיר. גיבור הסיפור הוא כלב תחש ששֵׁם לו מיוחד — "הַיְמַער".

היציאה לנופש קיץ השתרשה באירופה המבוססת — נסיעה אל היער וההרים או שהייה ליד הים. שמשיות הנשים בטיול על החוף, שמלות ארוכות, מגבעות, ביתן מופעי המוסיקה (פּביליון), סירות וגלים — כל אלה סימנו את הריטואל של חופשה אצל הים, כמובא ברישום החינני של נחום גוטמן שהוכן לסיפור ב-1942. הלך הנפש של המְספר והאווירה הקלילה מובילים זיכרון של טיילת מפורסמת אחרת, רוחשת רגש, שתיאר צ'כוב בסיפור "גברת עם כלבלב", שם החדווה קצרה ומתגלה כְּבת חלוף.

לכאן הגיעה משפחת טשרניחובסקי בקיץ 1923. לא כנופשים באו, אלא כאורחי קבע בווילה של שמואל ריבקין ורעייתו, חברים מהאוניברסיטה בהיידלברג, שעשו הון בשוודיה ורכשו במחיר מציאה בית גדול בעיר. תמורת ויתור על החיים בכרך הברלינאי, שמשמעו – התרחקות ממקום שבו האמירו עלויות המחייה, זכה טשרניחובסקי במגורים נוחים יחסית למשך כשנתיים, תקופה שהייתה פורייה מבחינה ספרותית. כאן, בסווינמינדה (Swinmünde, כיום פולין) נכתבו השירים שהפכו נכסי צאן ברזל, ונכללו בתוכניות הלימודים לבתי הספר בישראל: בת הרב, קיר הפלא אשר בוורמיזא, שירים לאילאיל (פרקים) ועוד.
לסיפור האוטוביוגרפי "הימער חכם" נכנסה הגברת ריבקין כדמות. נזכיר מילה או שתיים על בני המשפחה. ריבקין, פעיל ציוני ואחד מצירֵי הקונגרס הציוני הראשון, היה מן הסתם "שכן" לטשרניחובסקי רק בימות הקיץ. הבת הניה (היא האות "ה" בשם הכלב שלהם), אנה ריבקין־בריק בבגרותה בשוודיה, היתה לצלמת נודעת, ופירסמה סדרה של ספרים מצולמים בשם "ילדי העולם". את "מלכת שבא הקטנה" ו"הרפתקה במדבר" הכינה אנה לילדים בשיתוף פעולה עם לאה גולדברג, שגם תרגמה לעברית את סדרת הספרים כולה.

כתב היד של הסיפור מצוי במכון "גנזים" בתל אביב, כארבעה עמודים באוגדן לוח שנה לרופאים של בַּייר (מסומן כ-40832). השוואת כתב היד לטקסט שראה אור ב"דבר לילדים" (כ"ז באייר תש"ב, 14 במאי 1942), מגלה כי העורך נטל חירות לעצמו והכניס שינויים בכתב היד: הוסיף אמירות ומשפטים, גרע, החליף מבנים תחביריים.
נוסח הסיפור המובא כאן הוכן על פי כתב היד. שמרנו על נאמנות מְרבית ליצירה ולכתב היד של טשרניחובסקי. הכתיב וסימני הפיסוק הותאמו לנהוג כיום. ביאורים ניתנו בסוגריים מרובעים.

כתב היד באדיבות מכון "גנזים".
התקינה לדפוס על פי כתב היד והעירה: ניצה פרילוק.
מקורות: עידו בסוק, ליופי ונשגב לבו ער: שאול טשרניחובסקי — חיים, כרמל 2007; בן־ציון כץ, "איך 'כתבו' ביאליק וטשרניחובסקי את האבטוביוגרפיה שלהם", הזמן, יג־יד תש"ד (28 בינואר, 11 בפברואר 1944).

והנה הסיפור:

הסיפור בכתב ידו של טשרניחובסקי; צילמה: ניצה פרילוק

הימער חכם היה כלב ממשפחת הטַכְסים [התחש]: שחום וגוו ארוך וכרסו כמעט שנוגעת בארץ, רגליו קצרות, כֶּרע לכאן כרע לכאן וזנב די ארוך ודק. חוטם ארוך ואוזניים ארוכות שמוטות, בחינת אלונטית — אחת המשפחות הנבונות ביותר שבין הכלבים.

ושמו "הַיְמַער" — ראשי התיבות: הניה, יוסף, מרים, עמידנב ריבקין. על שמם של בני ידידי ריבקין. ארבעה בנים ובנות היו לריבקין: עמינדב הבכור ויעקב הצעיר שבחבריו, הניה ומרים — הבנות. ומכיוון שקראו לכלב "הימער", לא קיפחו שכרו של מי שהוא.

כלב חכם ומחוכם היה. חופשי לנפשו, הלך ושוטט במקום שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה בעיר סווינמינדה, מן החולות והפלג'ה של רובע הקייטנים על חוף הים עד העיר סווינמינדה גופא אשר על הנהר סווינה.

לא היה איש בעיר, כמובן מיושביה הקבועים, שלא הכיר אותו, וכנראה לא היה איש בעיר שלא הכיר אותו — הימער.

פתאום בלילה, בעשֹר, קול יבבה דקה: הימער עומד על ידי הדלת. לא יועיל לך שום דבר עד שתפתח את הדלת. הימער מתגעגע על מי שהוא ממכיריו בעיר. את המכות יספוג, את הבשר שתזרוק לו יבלע, את פסיגי הסוכר יקח — וישוב ליבבתו. ואז — ככלות הכול פותחים לו את הדלת, והוא החכם מזדרז לצאת.

עובר יום, עוברים יומיים — בעשר בלילה על יד הדלת קול יבבה דקה: מזל טוב! הימער חזר הביתה, מכשכש בזנבו, מביט בכל אחד ואחד מאנשי הבית, ופונה אל פינתו שלו.

ולא היה איש, פרט לבאי הקיץ, שלא הכיר אותו. נחת רוח גדולה נהנתה מזה הגברת ריבקין.

אלא אמרו חכמים: אליה וקוץ בה.

בבוקר נפתחת הדלת ושוטר הרחוב נכנס: "שלום לך, גברת ריבקין".

"שלום לך, אדוני ומורי מר גדקה. מה חדש?"

"שתי מרקאות קנס עלייך לשלם. הימער שוב טייל אתמול בפרומונדה" [בטיילת].

שני חודשים וחצי — בקיץ — הומה רובע הקייטנים של סווינמינדה מהמון הקייטנים הבאים להתרחץ בימהּ. הקייטנים אנשים מפונקים, הם מפחדים מכל כלב שאין עליו שרשרת בעליו, שמא ינשוך, אינם רוצים שייטפל לכלבם הגזעי שלהם, אינם רוצים שיבוא ושיכעיסם וייגע בבגדיהם הנקיים. ועליהם כל קיומה של העיר במשך השנה. ואז מופיעה מודעה מטעם העירייה: איסור קשה חל על כל כלב להיכנס לפלג'ה [רצועת החוף הסדורה] ואין שרשרת שלו בידי בעליו. קנס ישלם.

את הימער לא צדים, לא גובים עדות מי הוא ולמי הוא — השוטר יודע נפש בהמתו; הוא פונה ישר אל גברת ריבקין. וגברת ריבקין יודעת: כן, נכון הדבר. את הקנס משלמים, את הכלב סוגרים, שמים עליו משמר. אלא מאי? כעבור יום ימצא פרצה ויצוא יצא, והלוך ילך למקום שהוא רוצה, ואולי לפלג'ה.

אבל פעם אחת לקחנו אותו אנו בעצמנו — וברצון רב עשינו לו נחת רוח זו.

זה היה בערב, ואנו רצינו לפנות אל הים. קשרנו את [השרשרת] לכלבנו שלנו, ואנו הולכים. תיכף ומיד הרגיש בדבר הימער וכבר נטפל אלינו. אנו מגרשים אותו והוא שב, אנו זורקים בו אבן והוא חוזר. וכך הגענו עד פשפש הקייטנה. ובו ברגע שהכניס הימער את חוטמו אל מחוץ לפשפש, נסגר הפשפש — והוא נשאר בחצר. עמד הכלב על מקומו, הרים חוטמו והסתכל בנו. ומכיוון שלא שֹמנו אליו לב, פנה לנו עורף וכהרף עין נעלם.

הייתה החצר גדולה ושלושה פשפשים לה "ימה צפונה ונגבה", ככתוב.

ומה גדל תימהוננו, כשסבבנו את החצר, והיה מצד זה עומד הכן ומחכה לנו, הימער. הוא הבין שפנינו הימהּ, ויצא בפשפש הפונה הימה. עמד וחיכה לנו. מלא תקווה. צריך היה לראות את פרצופו שלו בעמדו לפנינו — חוכמה האירה את פניו הכלביים, העיניים מבריקות, וחיוך, חיוך ממש, ערמומי ממש, אופף את שיניו הלבנות.

ואותן עיניים פיקחיות אומרות: "נו — בני אדם חביביי, מה אתם סוברים לא יודע בן־כלב למצוא אתכם? לא מבין כלב אם אדם משליך חליפתו, משפר עצמו כנגד המראה — שהוא רוצה לעזוב את הבית? ואם הוא לוקח את כלבו אתו — האין זה סימן שהוא הולך לטייל? ואם שֹמים על צוואר הכלב את שרשרתו, בקיץ — האין זה אומר שהולכים דווקא אל הים? אם רוצה כלב להיטפל אליכם, כלום לא אל פשפש הפונה הימה עליו לצאת? אוי בני אדם, בני אדם תמימים אתם, ויש להביט בכם בחיוך, כן בחיוך".

והיה כל כך נחמד — שקשרנוהו במטפחת אל שרשרת כלבנו, והובלנו אותו אל הפלג'ה.

טעמו של אב צעיר בספרים

מאת שרה שורץ

זו עומדת להיות עומדת להיות רשימה קצרצרה.

נתקלתי בקומיקס של גרנט שניידר ,GRANT SNIDER , המסכם שנה להורותו. אני מביאה כאן את החלק המתייחס לספרים, ששבה את לבי, גם אם הוא מבטא רעיון מוכר ואולי דווקא משום שהוא מוכר.

כאן הוא מדווח על שינוי בטעמו בספרים בעקבות העשותו לאב:

 

[מקור התמונה] מן "הציפור המכנית" אל "לילה טוב ירח"

ואילו כאן הוא מדווח על תובנה – על כך שלסופרי הילדים שהוא אוהב אין ילדים ומרמז לד"ר סוס ולמוריס סנדק.  בשפה העברית, יש סופרות ומשוררות שכתבו לילדים כמו לאה גולדברג ומרים ילן שטקליס, אשר גם הן לא ילדו.  יש שעסקו בקשר בין עקרות לבין יצירה אך זה איננו הנושא כאן. דומני ששניידר מצביע בפליאה על כך שתנאי הכרחי לרגישות בכתיבה לילדים איננו דווקא הורות, כפי שאולי היה צפוי.

מקור התמונה

ולסיום קריקטורה נוספת של שניידר: שלבים בחייו של קורא

אני נמצאת בשלב 8 ומתחילה את שלב 9 באמצעות הבלוג שלי ולעיתים גם באופן מעשי. אבל אני, אני הכי אוהבת לתת ספרים חדשים במתנה.

מקור התמונה - כדי להיטיב לראות, הקליקו על התמונה.

כאן אפשר לקרוא ראיון עם שניידר שנערך ב- 16.7.2017 לרגל צאתו לאור של ספרו הראשון ולראות עוד קריקטורות וקומיקס שלו.

לא עכשיו, ברנרד

מאת שרה שורץ

כריכה קדמית - כל האיורים בספר הם של המחבר

לא עכשיו, ברנרד הוא ספר פרי עטו ומכחולו של דיויד מקי, אחד מסופרי הילדים והמאיירים החשובים באנגליה. מקי למד ב-  Plymouth Art College. הוא קנה לו שם של אחד הקלסיקונים של ספרות הילדים כיום והיה מועמד לפרס כריסטיאן אנדרסן בשנת 2006. בשנת 2011 זכה בפרס מאוניברסיטת פלייימות'. הוא כתב ואייר יותר משלושים ספרי ילדים, חלקם הפכו לסרטי טלויזיה ב .BBC בישראל הוא מוכר לקוראים הצעירים בזכות ספריו על בנצי, (הפיל המשובץ. ואחרים) ספרים נוספים שלו שתורגמו לעברית הם המנצחים ו- שתי מפלצות (שניהם יצאו בכנרת).

לא עכשיו ברנרד/דיויד מקי.

תרגום (מאנגלית) -יעל מולצ'דסקי.

בהוצאת כנרת,2003  .

בשפת המקור הופיע הספר כבר בשנת 1980 [1]

וכך הוא נפתח:

'שלום אבא', אמר ברנרד. 'לא עכשיו, ברנרד', אמר אבא.

ברנרד ניגש לאימו ומקבל ממנה אותן תשובות. הוא מנסה למשוך את תשומת לבה באומרו:

אבל יש מפלצת בגינה והיא רוצה לאכול אותי, אמר ברנרד.

לא עכשיו, ברנרד,אמרה אמא.

ברנרד, העגום, יוצא אל הגינה ופוגש במפלצת. זו טורפת אותו ונכנסת לבית במקומו, אך גם היא זוכה להתעלמות. אולם למפלצות מותרת התנהגות שאיננה מותרת לילדים והיא שואגת ונושכת וכל מה שהיא מצליחה לקבל בתגובה... נכון, ניחשתם...זו המנטרה " לא עכשיו, ברנרד".

למזלה של המפלצת (או שלא), מגיעה שעת ארוחת הערב.

"ארוחת הערב שלך מוכנה,אמרה אמא של ברנרד.

היא סידרה את האוכל על מגש לפני הטלוויזיה."

ילד לא אמור לאכול לבדו מול הטלויזיה 

המפלצת אוכלת את ארוחת הערב תוך כדי עמידה על השולחן וממשיכה להעביר את הזמן הפנוי עד ההליכה לישון בדרך פרועה. היא איננה זוכה להערה על התנהגותה הנלוזה. בסופו של היום היא נקראת להכנס למטה ומקבלת כוס חלב של לפני השינה.

"אבל אני מפלצת,אמרה המפלצת.

לא עכשיו, ברנרד,אמרה אמא של ברנרד."

(איור של האמא מכבה את האור בחדרו)

סוף

כל הטקסט שבספר מופיע כאן

לא עכשיו, ברנרד הוא ספר תמונות (picture book) – ספר שהתמונות בו חשובות לא פחות מן המילים, והמילים מעטות ותמציתיות.

לא קשה להבין במה עוסק הספר. הילד ברנרד פגוע מן ההתעלמות של הוריו. אין לו יכולת בגילו הצעיר לעשות רפלקציה לרגשותיו, אך הכאב והעלבון קיימים וצורבים. אם אין יכולת לרפלקציה, קשה גם לנסח במילים את מה שהוא היה רוצה: "אמא, אבא, אני אוהב אתכם, בבקשה תתייחסו אלי. עד עכשיו הייתי בגן, חיכיתי להגיע הביתה ולפגוש אתכם, בבקשה פנו לי קצת זמן." יתרה מזאת, הוריו הם אלו שצריכים לשקף לו את תחושותיו כדי שבעתיד הוא לא ישאר אילם נוכח פגיעה, שתהיה לו אוריינות רגשית. אנחנו צריכים להציע מגוון שמות לתחושות שלהם כדי שהם יוכלו להשתמש בהם באירועים דומים ולשאול: זה היה מעליב? זה היה מבהיל? כל כך מהר הם מבינים. גם אם האב היה עסוק בתקיעת מסמר הוא יכול היה למנף את האירוע ולבוא להתנצל בפני ברנרד ולהסביר את הסיטואציה ולחלוק את הרגשות שהיו מעורבים בה, כמובן בצורה אחראית ולא להאשים את ברנרד. באין לילד היכולות האלו, כמו לרוב הילדים בני גילו, אז הוא משתמש ביכולות שיש לו – להשתולל, להתפרע ולהיות בלתי נסבל.

לכל ילד זה יקרה מפעם לפעם, כמו שאנחנו המבוגרים לעיתים בלתי נסבלים. לפעמים מתוך עייפות ההורים לא מצליחים להכיל התפרצות כזו. אולם כל עוד התמונה רוב הזמן איננה כמו זו שבבית של ברנרד, אז זה בסדר. ארץ יצורי הפרא של מוריס סנדק עוסק בהתקף זעם )טנטרום( חד פעמי (או כזה המתרחש במרווחים גדולים מאוד) כזה, לדעתי.

מקי מדגיש שבעית התקשורת בבית של ברנרד היא רבת פנים: בשורה אחת ובציור אחד – כאשר אמו של ברנרד סוף סוף פונה אליו, היא מודיעה לו שארוחת הערב מוכנה ומשאירה אותו לבדו עם מגש האוכל מול הטלויזיה. זהו אחד מן הרגעים העצובים ביותר בסיפור ואכן אחריו מתוארת סדרת השתוללויות של המפלצת, הלו היא ברנרד.

למי מיועד הספר?

רשמית זהו ספר לילדים בני 3-5.  בשנים האחרונות קראתי והקראתי את הספר פעמים רבות ודעתי לגביו השתנתה.

בפעם הראשונה שנתקלתי בספר קראתי אותו לעצמי וחשבתי שהנה עוד ספר ילדים המדבר להורים מעל ראשם של הילדים. חשבתי גם שמדובר בנושא שגם אחרים עסקו בו, כמו ארץ יצורי הפרא שהוזכר לעיל, שזה בסדר, אך לא מלהיב, כי ניצוץ הייחודיות לא קיים. אבל אלו ספרים שונים. וגם הספר  דרקון – אין דבר כזה, דומה חלקית בלבד.

אבל אז הזדמן לי להקריא את הספר למספר ילדים. קראתי אותו לתאומות בנות שנתיים ולאחותן בת החמש. התאומות הצביעו על תמונת המפלצת ואמרו "זה דוב, נכון?". הסכמתי איתן. מי אני שאפריך את פרשנותן? אחותן בת החמש קמטה את המצח בתום ההקראה למשך דקה ארוכה ונראה היה שמשהו איננו מתיישב מבחינתה. החמצתי את ההזדמנות לשאול אותה. להערכתי לא היה לה ברור לאן נעלם ברנרד, שכן מן הרגע שהמפלצת מופיעה על במת הסיפור ברנרד איננו שב להופיע. הגלגול הוא חד- כיווני. לעומת זאת ב ארץ יצורי הפרא מקבלים בחזרה את הילד המקורי. ההבדל הזה הופך את לא עכשיו ברנרד לספר עצוב מאוד. ארץ יצורי הפרא איננו ספר עצוב. עם יציאתו לאור בשנת 1963 הוא נחשב ספר נועז שההין לעסוק בהתקף זעם של ילדים, - אך זה איננו ספר עצוב.

קראתי את הספר גם לילד בן שלוש חזור וקרוא בהזדמנויות שונות על פי בקשתו. הספר שעשע אותו; יש בו מפלצת והוא אוהב מפלצות, ויש פטיש ו"איה" שמקבלים מהפטיש ונשיכות והשתוללויות, בקיצור, פעילויות המדברות אל ליבו.

אני חושבת שלמדתי למה הכוונה כאשר מדברים על ספר המתאים לגילאים 0 עד 90 (נניח). נראה שאין צורך לחשוש מקריאת מגוון ספרים לילדים. כמונו, הם משליכים על הספר את עולמם הפנימי ועולמם הפנימי מאפשר להם את ההתמודדות המתאימה להם.

על האיורים

כפי שהכתיבה מדויקת מאד כך גם האיורים. השילוב שלהם פועל להפליא.

למשל, לכל אורך הספר האם נמצאת בגבה אל ברנרד וכשהי מדברת אליו תמיד עיניה עצומות. עולה בדעתי פסוק יח' מישעיהו פרק מד' לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ: כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם, מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם. עד כדי כך.

הבה נתבונן בזוג התמונות הראשון: ברנרד פונה אל אביו בפניה מנומסת "שלום, אבא" כשחיוך על פניו. וראו מה מתרחש לאחר מכן. מילותיו של האב מדודות, אך שפת הגוף שלו נוראה (פניו ירוקות, הוא מזנק באוויר). אפשר להבין, הוא קבל מכה מן הפטיש, אך מבחינתו של ברנד זו תגובה אליו. החיוך של ברנרד סר מעל פניו והוא פונה ללכת משם.

מילותיו של האב מדודות, אך שפת הגוף שלו נוראה

החיוך של ברנרד סר מעל פניו והוא פונה ללכת משם.

הוא מנסה את מזלו אצל אמו ושוב החיוך עולה על פניו, אלא שהוא מקבל מענה זהה מילולית (תורה של האם להגיב תגובה פיזית דומה לזו של האב יגיע בהמשך).
 

 אין לברנרד למי עוד לפנות, ועל כן הוא חייב להתעקש. הוא מעלה את המפלצת על הבמה. התגובה נשארת בעינה ופיו של ברנרד נסכר לנקודה קטנה. 

הגב של האם מופנה אל ברנרד ועיניה עצומות. פיו של ברנרד נסכר

עכשיו ברנרד יוצא אל הגינה ורואה את המפלצת ממנה הזהיר את אמו. הוא איננו פוחד ממנה למרות שהיא חושפת שיניים לעומתו והוא מחייך אליה. וכי מדוע שלא יחייך, היא מתייחסת אליו. ובנוסף, בפיתול מוביוס של העלילה, היא והוא אחד הם.

 

ברנרד פוגש את המפלצת בגינה ומחייך אליה 

 המפלצת טורפת את ברנרד בגינה. אך הטריפה מתרחשת בגינה שונה מן הגינה בה ברנרד פגש את המפלצת. למעשה הטריפה מתרחשת בגינה שונה מכל גינה שמישהו ראה אי פעם, בגינה דימיונית. אם תשימו לב לא תחששו לשלומו של ברנרד לפחות בכל הקשור לנזקי מפלצות סגולות.

גינה דימיונית: השוו את הגינה בה יושבת המפלצת לאחר שטרפה את ברנרד לגינה בה נפגשו 

ולסיום באווירה קלה יותר, שיעור בציור מאת דיוויד מקי:

This is a really special drawing lesson. Your teacher, David McKee,

לא להרתע מן התמונה המטושטשת שמופיעה בראש הפוסט שבקישור.

[1] אזהרת ספוילרים

פנדה יוצאת למרעה

פנדה יוצאת למרעה - כריכה קשה. מקור: הוצאת עם עובד

נכתב על ידי שרה שורץ

מעשה בגורה למשפחת כלבי רועים בשם פנדה, אשר נשארת במשק עם אמה כאשר העדר יוצא למרעה משום שהיא צעירה מכדי להצטרף, לדעתם של הרועה ושאר כלבי הרועים. פנדה עוסקת בחקירת המשק והצעת שרותי הרעייה שלה לאחדים מיצוריו אך ללא הועיל – הם או שאינם מבינים או אינם משתפים פעולה. פנדה נוטלת יוזמה וללא נטילת רשות פונה אל עבר המרעה שמעבר ליער ולגבעות. המסע היה קצת מפחיד, אך פנדה הצליחה למצוא את העדר.

פנדה יוצאת למרעה - הגורה פנדה. מקור: הוצאת עם עובד

הספר פנדה יוצאת למרעה מזכיר בעיצובו את סדרת הספרים המצולמים של חנה ריבקין בריק, "ילדי העולם", אשר החלו להתפרסם בישראל בשנות החמישים וזכו למהדורות רבות ובעיקר את הספר הראשון בסדרה, את אלה קרי, הילדה מלפלנד. לא רק התמונות בשחור לבן של הצלם דן גולדפינגר מזכירות את הספר. המרכיב העצובי האחר הוא הצבע היחיד הנוסף המופיע על גבי כריכת הספר (אם מתעלמים מן הלוגו האדום של ההוצאה), הצבע התכול. בספר אלה קרי, הילדה מלפלנד מופיע הצבע הכחול שהומר בהמשך בתכול.  ממדי הספר פנדה יוצאת למרעה לעומת זאת גדולים במקצת מאלו של הספרים בסדרת "ילדי העולם".

דימיון בעיצוב בין הספר פנדה יוצאת למרעה לבין ספרים בסדרה "ילדי העולם"

גם העלילה של פנדה יוצאת למרעה מתכתבת עם העלילה של אלה קרי, הילדה מלפלנד שכתבה העיתונאית אלי יֶנֶס לצילומים של ריבקין ולאה גולדברג תירגמה. בשני הספרים כלב צעיר מצטרף אל העדר שיוצא למרעה למרות שזו לא הייתה כוונת דורשי טובתו. סיפורה של פנדה הוזכר בפתיח. כלבה של  אלה קרי, טייפו, מצליח להשתחרר ובורח עם עדרי האיילים אשר מוצאים למסע ארוך בן שלושה חודשים אל המרעה.

פנדה: "חזרתי, אל תדאגי" - פנדה יוצאת למרעה

טייפו: "אל תכעסי, בבקשה!" - אלה קרי, הילדה מלפלנד

ציר העלילה הדומה בשני הספרים יוצר נדבכי דמיון נוספים כמו זה הקשור באנשים המתפרנסים מגידול בעלי חיים. אנשים העוסקים שעמל כפיים הוא אומנותם חביבים על שלו וחוזרים ומופיעים בספריו לילדים ולמבוגרים כאחת: האבא של אפרים שעושה בושות אך אפה את העוגה הכי מופלאה שמישהו בגן של אפרים ראה אי פעם, וכל זה בזכות הסבא של אפרים שהיה "מומחה לעוגות" (1989); אברהם הסתת מ"בביתו במדבר" שידע לחוש את האבנים והיכן בדיוק לגעת בהן עם האיזמל והפטיש כדי לקבל את התוצאה שרצה בה (1998); האופים ב"עשו" ושלו עצמו ב"גינת בר" (2017).

דמיון אחר הוא באווירה, אם אלה קרי, הילדה מלפלנד תיווך לילדים בעולם את מציאות חייה האקטואלית של ילדה סאמית בת שלוש הרי פנדה יוצאת למרעה משרה נוסטלגיה על הקורא הבוגר וגעגוע אל זמנים בהם דברים התרחשו לאט יותר וקרוב יותר לטבע בדומה למציאות שבה חיה אלה קרי.[1] כנראה שבשל הנוסטלגיה כתבתי מלכתחילה את הרשימה הזו. אני לא מרבה לכתוב בבלוג על ספרים חדשים.

הספר  פנדה יוצאת למרעה הוא פרי שיתוף פעולה בין הסופר מאיר שלו ובין האמן-צלם והרועה דן גולפינגר. מעניין לדעת כיצד צמח שיתוף הפעולה הזה וכיצד הוא בוצע ומן הסתם הדברים עוד יתפרסמו כאשר עיתונאים ידועי שם יראיינו את השניים למרות שעל פי טבלאות רבי המכר לא נראה שיש צורך ביח"צ.

בקישור המצורף תוכלו לראות סרט קצר של דן גולפינגר המכנס כבשים:

https://www.facebook.com/dan.goldfinger

פנדה יוצאת למרעה מאיר שלו, עם עובד תשע"ז / מרץ 2017, צילומים דן גולפינגר, כריכה קשה, ילדים 3-5, ילדים 6-8.

---

[1]  נכדי, אשר בעוד חודשיים ימלאו לו שלוש, העדיף שנקריא לו שוב את הספר "חמש מכשפות יצאו לטייל" של רונית חכם על פני פנדה יוצאת למרעה.  

נושאים ממגילת אסתר המופיעים בציורים בספרי ילדים

מחר חל פורים בירושלים

מאת שרה שורץ

תהליך האיסוף, המיון וההאחדה של הספרים המוכרים היום כתנ"ך היה ממושך, אך הקנוניזציה הייתה מהירה מסיבות שונות כמו חורבן הבית השני וכך הצליחה מגילת אסתר להשתחל פנימה למרות המחלוקות לגבי הכללותה.

הסיפור במגילת אסתר בנוי כמחזה פרוע למדי. זהו סיפור על תככי חצר המלוכה; ועל אפוטרופוס (מרדכי) שמוסר את בת חסותו, נערה יתומה (אסתר), להרמון של מלך כדי לקדם עצמו דרכה; ועל מפנים דרמטיים לרוב. אדל ברלין, בהקדמה לספר אסתר,  שיצא בסדרת מקרא לישראל (הוצאת מאגנס בשיתוף עם עם עובד) כותבת: "מבחינה ספרותית המגילה היא בורלסקה שאין לקבלה באווירה של כובד ראש ורצינות, אלא כשעשוע ובבדיחות הדעת." ברלין סבורה שחג פורים קדם למגילה והמגילה נכתבה כדי להסביר את טעמו של חג הפורים. כך או כך, סיפור המגילה הרשים אמנים רבים והנושאים החוזרים ביצירותיהם הם: נצחונו של מרדכי (ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו); גירוש ושתי; אסתר מזמנת את עצמה אל אחשוורוש; המשתה שעורכת אסתר;  את ביטויים של מוטיבים אלו אצל גוסטב דורה אפשר לראות כאן.

ומה המוטיבים המופיעים בספרי ילדים?

אולי לא מפתיע שהנושא השכיח ביותר באמנות המושפעת ממגילת אסתר היא הולכת מרדכי על גבי הסוס ברחובות שושן הבירה – האירוע הזה מסמן את התחלת המהפך, יש בו שמחה לאיד והוא מאוד "פוטוגני" וצבעוני. הרי ברור שבאותם זמנים בהם לכאורה כל זה קרה (500 לפני הספירה לערך) התרחשות מסוג זה גררה את כל תושבי הבירה החוצה – איש לא היה מוכן להפסיד מחזה שכזה שוודאי הפך לשיחת השבוע – וזה רק הרקע. בתווך מופיע סוס מפואר "אשר רכב עליו המלך" ועליו רכוב איש בבגדים מפוארים "לבוש מלכות" ואותם מוליך אדם עם פנים נפולות שכבודו היה למרמס. מי לא הקדיש ציור לסצנה כה מפוארת? – החל בעבר הרחוק (בבית הכנסת בדורא אירופוס ובימי הביניים) דרך רמברנדט (1641) והמשך ב Jean François de Troy 1736 ועד הציורים בספרי הילדים.

רמברנדט (1641) נצחונו של מרדכי

אהרן שבו 1989 נצחונו של מרדכי ל"מגילת אסתר שלי – עם מדריך לדיני החג ומנהגיו" (מסדה)

אהרן שבו אייר ועצב בשנת 1989 את "מגילת אסתר שלי – עם מדריך לדיני החג ומנהגיו" (מסדה). כל עמוד מעוטר בשוליו הרחבים המעוצבים כקירות מצודה באמצעות אפקט דמוי מגזרות נייר והמלה "המן" כתובה באדום כדי שלא נפספס. הציורים מצויירים בקו קריקטורי קליל ובצבע. 

עמוד מתוך "מגילת אסתר שלי – עם מדריך לדיני החג ומנהגיו" (מסדה) מעוצב ומאוייר ע"י אהרן שבו.

בין העמודים שילב שבו ארבע תמונות בגודל מלא: 1."מרדכי לא יכרע ולא ישתחווה (פרק ג)" ; 2."ותקרב אסתר ותגע בראש השרביט (פרק ה)"; 3."ככה יעשה לאיש" או נצחון מרדכי (פרק ו) – לתמונה זו הקדיש שבו כפולת עמודים (ראו למעלה); 4.משלוח אגרות לכל מדינות פרס (פרק ח).

כל המוטיבים אך במיוחד 2 ו-3 מופיעים גם אצל אמנים גדולי שם.

אהרן שבו 1989 - ותקרב אסתר - מתוך מגילת אסתר שלי (מסדה)

הנגיעה בשרביט, הנחשב לסמל פאלי, היא כאמור גם כן מוטיב שכיח באמנות, המתייחס אל פרק ה במגילה אך לא מצאתי אותו בעוד ספרי ילדים.  אני מניחה שניתן יהיה למצוא אותו אבל כנראה ביחס דומה לזה שלי 1:6 בספרות חילונית. דהיינו, בערך על כל שש תמונות של מרדכי על הסוס, תמונה אחת של אחשוורוש מושיט את השרביט לאסתר.

הסצנה הזו מתרחשת לאחר שמרדכי שולח את אסתר אל אחשוורוש כדי להפר את מזימתו של המן להרוג את כל היהודים בממלכה. אסתר פוחדת מאוד משום שלא באים אל המלך ללא הזמנה "אבוא אל המלך אשר לא כדת" . כידוע היא משלימה עם רוע הגזירה "כאשר אבדתי אבדתי" ומבקשת שכל החהודים בשושן יצומו עבורה וגם היא תצום. וכך כשהיא מתוחה ורעבה היא מתקרבת בחשש אל אחשוורוש ומחכה לסימן מצדו, האם יטה את שרביטו כלפיה ויסמן לה להתקרב אליו או לא.

יש אמנים המתארים את הסצינה הזאת כפי שכתוב במגילה אך אחרים בוחרים לתאר את אותות המתח ומציירים את אסתר מעולפת, למשל Jacopo Tintoretto 1546-7  בציור אסתר לפני אחשוורוש. שבו בוחר לצייר את אסתר לפני אחשוורוש כשהיא מחייכת – אולי בהקלה, אולי הוא סבור שהיה לה חשוב להסוות את המתח בו הייתה נתונה, אולי כי הוא מייעד אותה להופיע בפני קהל צעיר, ואולי כל הסיבות גם יחד.

 בתמונה הראשונה בגודל מלא בוחר שבו להראות יחד עם מרדכי שאיננו משתחווה להמן גם את אסתר בת חסותו וזו פרשנות נוגעת ללב.

"ומרדכי לא יכרע" וגם לא אסתר לפי אהרן שבו ב"מגילת אסתר שלי" (מסדה 1989)

הנושא של התמונה האחרונה בגודל מלא  ב "מגילת אסתר שלי – עם מדריך לדיני החג ומנהגיו" (מסדה) הוא כאמור משלוח אגרות לכל מדינות פרס (פרק ח פסוק 10). "וַיִּכְתֹּב, בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ, וַיַּחְתֹּם, בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ; וַיִּשְׁלַח סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים בַּסּוּסִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ, הָאֲחַשְׁתְּרָנִים--בְּנֵי, הָרַמָּכִים."

"ויכתוב בשם המלך אחשוורוש" - אהרן שבו 1989 מגילת אסתר שלי (מסדה)

הזכרתי כבר בבלוג את הספר "חגי ישראל" שכתב הרב מנחם הכהן המלווה באיורים מרהיבים של אלונה פרנקל (1980 מודן). עבור פורים  ציירה פרנקל שלוש תמונות לספר, שתיים מהן מתארות נושאים מן המגילה. האחת, "ככה יעשה לאיש" בו מדגישה פרנקל את זרש אשתו של המן ואת בתו המשקיפות בעד לחלון כשחיוך על פניהן, כי הן טועות לחשוב שמרדכי הוא זה המוליך את הסוס ואילו המן הוא זה שרוכב עליו. בתמונה הנוספת  - נושא שאינו מופיע בין ציוריו גדולי המידות של שבו – המשתה שעורכת אסתר לאחשוורוש והמן. ככל הנראה זהו המשתה השני, הדרמטי, זה שבו אסתר מפנה אצבע מאשימה כלפי המן וחושפת את מזימתו בפני אחשוורוש. 

זרש ובתו של המן אינן יודעות שהמן מוליך את הסוס. אלונה פרנקל ל"חגי ישראל" מודן 1980

המשתה של אסתר - אלונה פרנקל ל"חגי ישראל" מודן 1980

 בספר גן גני (הספר יצא במהדורות רבות החל משנת תש"ז ועד 2006), שלקטו וכתבו לוין קיפניס וימימה אבידר טשרנוביץ, מופיע רק איור קטן אחד המתייחס למגילה – שוב מרדכי המובל על גבי הסוס, שצוייר ע"י איזה הרשקוביץ. בתמונה המצורפת, האיור נראה בגודל דומה לזה של שאר התמונות המופיעות כאן, אך לא היא, מדובר באיור קטנטנן התופס אולי שמינית מן העמוד. באיור כה קטן אין מקום לפרטים נוספים כמו קהל שצופה, אך עדיין שפת הגוף של המן ברורה מאוד - הוא כפוף כאילו מעדיף שהאדמה תבלע אותו ופניו גם הן מכורכמות. למען האמת גם מרדכי לא נראה מאושר במיוחד באיור של איזה, אולי משום שהיא הושיבה אותו כששתי רגליו באותו צד של הסוס.

איזה הרשקוביץ לגן גני - ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו.

עוד "ככה יעשה לאיש" מצאתי על גבי שער של חוברת דבר לילדים משנת 1947, פרי מכחולו של נחום גוטמן וכמו כן אחד של מרים ברטוב. 

נחום גוטמן 1947 דבר לילדים. מקור: מוזיאון נחום גוטמן

מרים ברטוב. המקור: משקפיים 4, 1991

לא אציין את כל הספרים בהם חיפשתי ולא מצאתי – ודאי שאין מדובר ברשימה ממצה – אך המסקנה הזמנית היא שבספרי הילדים המוטיב "המגילתי" המוביל תרתי משמע – הוא "וככה יעשה לאיש".

ולסיום: בספריה הלאומית שמורה מגילת אסתר שהוכנה באיטליה בשנת 1617 ואוירה על ידי משה בן-אברהם פשקרול בפירוט רב ולא פסח אף על הזוועות המתוארות במגילה. אפשר לראות את המגילה כאן.