חתולה על האוטובוס

רשימה מאת שרה שורץ

כריכה קדמית

חתולה על האוטובוס של ארם קים הוא picture book אמתי, במובן הזה שאין בו כמעט מילים ובכל זאת יש בו עלילה, עלילה רגישה וצובטת לב.

בעצם, גם מילים אין, יש צלילים, אונומטופאה, כאלו של פחית ריקה נופלת, איוושה של דלתות אוטובוס נסגרות, קולות שאנשים משמיעים כדי להפחיד חתול...וקולות של חתול. חתולה ליתר דיוק, כי חתול בצבעים שחור, לבן, כתום הוא תמיד חתולה. אני לא חושבת שזכור לי עוד ספר שגיבורתו היא חתולה tree color.

הספר נקרא חתולה באוטובוס, אך הוא עוסק בהישרדות של חתול בעיר הגדולה בחורף. וכך בתמונה הראשונה אנו פוגשים את הגיבורה מחטטת בפח אשפה ברחוב ומעיפה מתוכו אריזות ריקות, קלאק, קלאנג, ראטל, קלטר.

illustration by Aram Kim

בירושלים, מקום מגוריי, יש אנשים הסולדים מחתולים, משום שהם מכירים אותם רק מאזור פחי האשפה. מבחינתם הם יצורים מלוכלכים ומפחידים. כאשר אומרים להם שחתולים ואריות הם קרובי משפחה, הם דוחים קישור זה על הסף. ממשפחת האריות, כלומר עם מבנה גוף דומה וכישורים דומים, רק שהכול ארוז באריזה קומפקטית וחיננית. אין חתול לא מרהיב. יש רק חתול שחי בתת תנאים.

משלא מצאה בפח דבר שישביע את רעבונה, נמשכה החתולה אחר הניחוחות שעלו מן המעדנייה השכונתית. היא התקרבה אט אט, אך גורשה בבושת פנים.

Aram Kim  - מנסה את מזלה במעדנייה. ראו את הרצפה

יוצרת הספר, ארם קים, רומזת לנו כי המעדנייה הזו אולי לא התירה את כניסת החתולה ואף לא נידבה לה איזו פיסת נקניק או בדל גבינה, אך כדאי להסתכל היטב על הרצפה ולראות שאולי זה איננו המקום שכדאי לקנות שם. 

מקור התמונה  המתנה לאוטובוס

מקור התמונה. באוטובוס

החתולה הרעבה מנסה לכל הפחות למצוא מקום חם להתכרבל בו. היא מנסה לחמוק לתוך אוטובוס, אך הנהג מבחין בה ומגרש אותה: סקראם, סקוט, שו. או בעברית קישתא. באוטובובוס הבא נוהגת אשה והיא מקבלת את החתולה. זו מוצאת לה כסא ריק, עליו היא נרדמת עד מהרה מבלי להיות מוטרדת מן הקשיש החביב שהתיישב לידה. סופו של הסיפור הוא טוב מבחינתה של חתולה עירונית שצריכה לשרוד חורף בעיר אמריקאית מושלגת.

מקור התמונה. החתולה והקשיש

ב

סוף טוב

ארם קים, היוצרת של הספר, מוצאה בדרום קוריאה והיא מתגוררת בניו יורק. בראיון קצר סיפרה שהרעיון לספר עלה בה בעקבות חתול שעלה לאוטובוס בדרום קוריאה בחורף קר. לשמחתה גם הנהג וגם הנוסעים אפשרו לחתול להישאר והתאחדו ברצון לספק לבעל החיים שעה קלה של חום. 

שלב בתהליך האיור של Aram Kim

ארם קים סיפרה עוד כי היא מתחילה את תהליך הציור ברישום קווי המתאר. בשלב שני היא צובעת את הציור בצבעי שחור לבן כמו בתמונה המצורפת. שלב שלישי מתבצע במחשב - זהו השלב של התאמת הצבעים. קים בודקת גוונים שונים עד שמתקבל הצירוף שמוצא חן בעיניה. השלב האחרון הוא הדגשת קווי המתאר. 

את הספר בחרה והביאה מן הספרייה דפנה בת השלוש וחצי. 

פרטי הספר

חתולה על האוטובוס, ארם קים (2016), כריכה קשה, 32 עמודים לא ממוספרים. שפה: אנגלית, הוצאה Holiday House, מיועד לגילאי 3 - 6. גם ההורים יאהבו. מומלץ בחום. 

Cat on the Bus 

Aram Kim

Age Range: 3 - 6 years

Hardcover: 32 pages

Publisher: Holiday House (July 30, 2016)

Language: English

בשוליים

כל חתול בעל שלושה צבעים כמו החתול המצויר בספר הוא חתולה. הדבר קשור בתופעה של השתקה אקראית (אינאקטיבציה) של אחד מכרומוזומי המין הנקבי המתרחשת בעובר נקבי בשלב מוקדם מאוד, כאשר הוא מכיל תאים בודדים.  הגנים המקודדים לפיגמנטים של צבע נמצאים על כרומוזומי  X.  בהתאם לכרומוזום שנשאר פעיל בתא מסוים יתפתו ממנו תאים נוספים שיתנו מוצא לתכונות שהוא נושא ועל כן כל נקבה שהייתה הטרוזיגוטית למאפיינים מסוימים על כרומוזום  X  כולל צבע, היא מוזאיקה לתכונות אלו.

החתולות נראות כך:

וגם כך:

ביקור בספרייה ציבורית בצ'פל היל, צפון קרוליינה

כתבה: שרה שורץ

בניין הספרייה

שלושה באנו לספרייה אל אגף הילדים שבה, שני מבוגרים וילדה בת שש וחצי. בניין גדול טובל בירוק מקדם את פנינו. המון חנייה.  הירוק איננו מפליא, שכן כל האיזור ירוק בזכות מזג אוויר חם וגשום.

הסרט הנע של הספרים המוחזרים

הדבר ששבה את לבי, נמצא מיד בכניסה: חלון גדול מאפשר הצצה לסרט הנע של הטיפול בספרים המוחזרים. מאותו רגע שצפיתי בו חשתי כמרחפת בחלום. בדיעבד אני סבורה שהסיבה לכך היא כפולה, אחת, השקיפות, ההרשאה לראות את הספרים גם כאשר הם נמצאים באי סדר, באנרכיה עליזה – נופלים זה על גבי זה וממשיכים לטייל על המסוע. הסיבה האחרת, היא ההבטחה הגלומה בחלון ההצצה הזה – מי שחשב עליו ודאי חשב על עוד דברים שיקסמו למבקרים. הצילום דרך הזכוכית איננו עושה חסד למראה.

 כבר בכניסה לאגף הילדים הענק נמצאת פינה מזמינה מקושטת בציורי קיר של עצים. 

פינה בספרייה: עצים מואנשים

לא התפעלתי כל כך מהעצים המואנשים, אך סיבוב באגף החזיר לי את ההתלהבות הקודמת. תשומת הלב לפרטים המופגנת בכל מקום, החל מעיצוב הריהוט (גובה כונניות הספרים למשל, המאפשר לילדים גישה נוחה אל הספרים) וכלה בפינת המיקרוסקופ (MicroEye), הייתה מאוד מרגשת. אפשר בקלות להעביר זמן עם ילדים בחופשה בספרייה הזו [אחרי שדואגים שיפרקו קצת ממרצם].

תכנון מתחשב

xlibris

כסא מעוצב. יש גם סנאי

צור סיפור

קופסה להחזרת ספרים שהוצאו מן המדפים

המיקרוסקופ שעומד לרשות הילדים

הוראות השימוש במיקרוסקופ

בזכות גודלה של הספרייה וכמות הספרים שבה או מסיבות אחרות ניתן להשאיל 50 ספרים בבת אחת. ההשאלה נעשית על ידי השואל בעמדות ההשאלה.

הספרים כמובן מוצגים במדפים לפי נושאים ובתוך הנושאים לפי שמות המחברים, אך המבחר בכל נושא הוא גדול מאוד למרות שמדובר באגף הילדים. וכך הילדה בת השש וחצי שאתנו, המתענינת עכשיו בדינוזאורים, חזרה לשולחן העיון עם ידיים מלאות בספרים בנושא זה ועדיין לא מצתה את המבחר.

מדגם קטן מספרי הדינוזאורים שבספרייה 

המלצות הצוות - שמרניות קמעה

ספרים חדשים - נכון לאמצע אוגוסט 2018

אשר לתוכן,  הבא לידי ביטוי בפינות השונות בהן מוצגים ספרים, אז כמו בכל ספרייה אפשר למצוא את פינת הספרים החדשים ואת מומלצי הספרניות והספרנים. אך מצאה חן בעיני הפינה של נושאים שעל סדר היום שעסקה בחזרה לבית הספר (בתקווה שאכתוב על כך פוסט נוסף) ואזור המוקדש לספרים בלשונות שונות.

 

בחזרה לבית הספר

ממדף שפות העולם

שפות העולם - עברית והינדי

שתי הערות לסיום,

בנייה של ספרייה ציבורית כזו דורשת קיומם של שלושה תנאים לכל הפחות: האחד, קיום משאבים כלכליים; השני, סדר עדיפויות המדגיש חינוך ותרבות; והשלישי, המצאותם של פרנסי קהילה אשר פועלים למען מטרות רחוקות טווח, אשר יישאו פירות לאחר סיום כהונתם.

אשר לירוק שהספרייה מוקפת בו: צריך להכיר את הסביבה של צ'פל היל ודורהם בצפון קרוליינה ואת האזור משם ועד ריצ'מונד שבוירג'יניה כדי להבין עד כמה הוא היה מיוער ועד כמה הרצף של היערות נקטע בשל בנייה בלתי מתחשבת. עדיין לא מאוחר מדי כדי להפסיק נוהג נקלה זה של בניית בתים קטנים צמודי קרקע. במקומם יש לרכז את הבנייה בבניינים רבי קומות באזורים מוגבלים. מזג האוויר באזור המדובר הוא חם ולח והצמחייה תתאושש אם יניחו לה ובעקבותיה יגיעו גם בעלי חיים.

אילת עם שמשיה כחלחלת

מקור התמונה איור: תרצה טנאי

דברי פתיחה קצרים

במוסף סוף השבוע של עיתון הארץ התפרסמה כתבה בת חמישה עמודים על אודות קדיה מולודובסקי באמצעות אמיר שומרוני, המגשים עכשיו משפרש מעבודתו את חלום חייו וחוקר את כל פרסומיה. הכתבה הזו הזכירה לי רשימה שכתבתי על "איילת עם שמשיה כחלחלת" של מולודובסקי (הופיע בקובץ פתחו את השער) עוד לפני שפתחתי את הבלוג הזה ושרציתי לעלות אותה בו ובכל פעם נשכח הדבר ממני. כאשר אני קוראת אותה עכשיו אני שמה לב שמופיעים בה ביטויים שכבר אינני משתמשת בהם, שהזמן ניכש אותם בטובו, אבל אשאיר אותה כפי שהיא. אחרי "הילדה אילת" – הרשימה מפעם, אוסיף מספר דברים על המשוררת שנכתבו היום.

הילדה אילת

מקור התמונה - השיר "הילדה אילת" לקוח מקובץ שירים בשם "פתחו את השער"

מקור התמונה איור: תרצה טנאי - הילדה אילת

השיר "הילדה אילת" לקוח מקובץ שירים בשם "פתחו את השער" של קדיה מולודובסקי. השירים בספר נכתבו ביידיש ומספר אנשים תרגמו אותם, רובם משוררים בזכות עצמם. את השיר "הילדה אילת" תרגם נתן אלתרמן בשנות הארבעים, כעשר שנים לאחר שקדיה כתבה אותו. קדיה קראה לילדה אלקע, והילה איילת היא במקור מיידעלע אלקע.

אילת של קדיה היא מבין הילדות המקסימות ביותר בספרות בעיני. אילת היא ילדה אדומת שיער, מלאת דמיון, שמצליחה לא להיות מקורקעת למרות שהיא בסך הכול בת שש והוריה כל-כך קשי יום ומחמירים. יש עוד ילדות מקסימות בספרות, גילגי הג'ינג'ית[1], טום-בוי חסרת הורים של אסטריד לינדגרן ואיגריד נימן שהיום משרה עלי עצב קל במקום קריאות צהלה והזדהות, פצפונת החברה של אנטון הדעתנית, השוויונאית ומלאת התושייה (של אריך קסטנר) ופוליאנה (של אלינור פורטר) והיידי ואולי ג'ורג'יאנה, שעומדת על כך שיקראו לה ג'ורג  מהחמישייה הסודית; אבל באילת של קדיה יש משהו ראשוני והייתי אומרת אותנטי לולא המילה הזו כבר עשתה כברת דרך ארוכה. וודאי עומדת לטובתה של אילת העובדה שהיא גיבורה של שיר ולא ספר שלם, וכך במספר משיחות מכחול עדינות אך בוטחות יוצרת מולודובסקי דמות שלא הייתי רוצה שתשתנה אפילו טיפה בבגרותה. היא כל כך אמיתית עד שאני חוששת לה ותוהה מה עלה בגורלה.

אבל גם אילת איננה חסרת תושייה. היה נחנה בתושייה של ילד המשמר את ילדותו החד פעמית בפני הסביבה הממשמעת. כאמור, היא רק בת שש ומוטלות עליה משימות כאילו הייתה בת שש-עשרה לפחות (בהסתכלות מערבית בת ימינו), ולא ייפלא שנפשה נמשכת למראות בחוץ והיא שוכחת את מטלותיה בטרם מלאה אותן. העולם שמסביבה מעורר את דמיונה, אין היא זקוקה שיבדרו אותה או שיספקו לה גירויים, רק שיניחו לה לנפשה והיא כבר תעסיק את עצמה – המרחבים קוראים לה והברואים שבתוכם, חפצים יומיומיים, הם מקור לא אכזב לבילויים מרתקים. 

ואם מדברים על "משיחות מכחול", אז שימו נא לב למשחק הצבעים של המשוררת. מצד אחד מתוארת עליבות הקיום במילים קודרות: פרוור נדח, בִּצָה, בית שח, גג רעוע, האב שחור מפיח. לעומת זאת בחוץ, מן הסתם בעיניה של הילדה, אור לרב, חול צהוב, אווזים עם כנפיים בלובן צח וצפרים קטנטנות כנפיהן לבנות אך גם ענן על הכל כעשן כחול. ואת האור-צל הזה מנמרים כתמי צבע בודדים – כמובן השמשייה הכחלחלת של אילת שספק בולטת ספק מתמזגת, אך בעיקר תלתלי האש של איילת ורגליים של אפרוחיי אווזים באדם עז. אז הנה תמונה רנסנסית עם ניגודי אור-צל וצבעים מעושנים וכתמי צבע בוהקים. ואם תקשיבו היטב תשמעו גם רעשים וצלילים של כלים נרחצים, הלמות קורנס, קולות של אנשים, ציוץ של צפרים, מים נגרים, סירים נחבטים ואפילו של קורות הבית הגונחים.

על המשוררת

מקור התמונה  מימין: לייבל מולודובסקי, שמחה לב וקדיה מולודובסקי, שנות ה– 20

קדיה מולודובסקי (נולדה בפולין ב- 1894, נפטרה בניו-יורק ב- 1975; בויקיפדיה מצוין פילדלפיה כמקום הפטירה) הייתה אשה מוכשרת, דעתנית ומעורבת פוליטית לכל אורך חייה. תקופה קצרה חיה בישראל, מפברואר 1950 למשך 3 שנים, אך למרות שהתקבלה בהתלהבות כאן, הסתיים הפרק הישראלי בחייה בכישלון. עסק השותפות בבית הדפוס של בעלה של קדיה, לב מולודובסקי, נכשל (שומרוני סבור ששותפיו רימו אותו); כתב העת היים (בית), שאותו התבקשה לערוך, גזל ממנה זמן רב מדי ובעיקר נדרש ממנה לעסוק בתעמולה פוליטית בתמורה לתמיכה הכלכלית שקבלה. אירוע מפורסם עליו קראתי לא רק בכתבה המוזכרת לעיל הוא האזכרה במלאת 10 שנים למותו של מורה של קדיה, יחיאל הלפרין, בעיצומה של מלחמת השפות בארץ. קדיה התבקשה לדבר עליו אך כאשר קמה לדבר עשתה זאת ביידיש למרות שהיטבה מאוד לדבר עברית. אשתו של הלפרין, פנינה, בקשה ממנה לעבור לעברית, קדיה סרבה, שתי הנשים, שהיו חברות טובות עד אותו יום, התעקשו וקדיה קרעה את הנייר עליו היו הדברים שלה כתובים. בני הזוג מולודובסקי הגרו לאמריקה באוקטובר 1952. "ירידתה מהארץ נדונה בעיתונות, ובראיונות היא טענה שאמריקה מתאימה לה יותר ליצור ביידיש, בלי לטעון את המשתמע הבלתי נמנע, כי התנאים בארץ לעניין זה אינם מתאימים. חלק מהכותבים התייחסו לעניין זה בביקורתיות אופיינית שהיתה אז מופנית כלפי 'יורדים', ואפילו כעבור חמש שנים עזיבתה עדיין הידהדה בעיתונות", כותב שומרוני. ראו גם דבריה של ד"ר זלדה כהנא נוימן על כך שאנשי רוח בארץ לא הגיבו בזמן אמת על מותה של קדיה כאן. ועוד לא הזכרתי דבר על אבדן חלק ממשפחתה של קדיה בשואה ועל כך שכנראה קשרה בין שימור היידיש לבין שימור זכרם של הנספים בשואה.

דומה שהעובדה שישראל לא הייתה משאת נפש של בני הזוג מולודובסקי וכמו כן התקיימותה של האפשרות להתגורר במקום אחר, גרמה לכך שמלכתחילה ההגעה לישראל היתה בהלוך נפש של "על תנאי" – דהיינו, אם יתמלאו תנאים אלו ואחרים, אז בסדר, נשאר, בעוד ששאר היהודים שהגיעו התאימו עצמם לחיים כאן אם בלית ברירה ואם מתוך אידיאולוגיה.

אינני כותבת זאת בשיפוטיות. בנקודת הזמן הנוכחית ניתן להבין גם את מי שלחמו גם על העברית וגם על היידיש. לא אכתוב על שפה כמאפיין של אומה, רק אציין בנימה מאוד אישית שלושה דברים: 1. אני אוהבת מאוד את השפה העברית; 2. הוויתור על שפת היידיש הוא גם ויתור על תרבות; 3. אני מעריכה את קדיה מולודובסקי על התעקשותה על שמירת היידיש: בתור מי שכילדה דיברתי יידיש עם סבתי האהובה והיום היכולת הזו אבדה לי כמעט לחלוטין – הייתי רוצה שקדיה תצליח יותר משהצליחה. יש גם דמיון חיצוני מסוים במראה של קדיה המבוגרת ושל סבתי.

 מאיירות נוספות מלבד תרצה טנאי איירו את הילדה איילת, אך מי שפגש לראשונה את השיר אילת מלווה באיורים שלה לא יפריד ביניהם, כפי שעבור אוהבי אריך קסטנר אמיל הוא הדמות שצייר וולטר טרייר ועבור אוהבי קנת גרהם, מר קרפד הוא הדמות שצייר ארנסט ה' שפרד [2].

איור: תרצה טנאי

רשימה מאת שרה שורץ

---

[1] נראה שג'ינג'יות הוא קוד עבור גיבורות בשליש הראשון של המאה העשרים: אם הן אדומות שיער, מותר להן להיות מרדניות. כך גם אן שרלי גיבורת הספר "האסופית" היא אדומת שיער ובין שאר עלילותיה היא צובעת את שערה לירוק יום אחד. האיש שיהיה בעלה מכנה אותה בראשית היכרותם "גזרים". איזשהו דטרמיניזם סמוי יותר או פחות, יש גבול לנועזות – פריצת הגבולות איננה עניין של בחירה – זה אופי של ג'ינג'ית. במקרה של אסופית זה גם עניין חברתי, הילדה יתומה, אסופית, וסופו של דבר היא נעשית "אשתו של" פחות או יותר. 

כדאי לבדוק מה היה צבע שערה של האחות הנועזת יותר בספר "נשים קטנות". דומני שגם אהובת הקצין הצרפתי היא אדומת שיער.

[2] ראו למשל את איילת של אפרת דהאן

עצי פרי בישראל

כתבה: שרה שורץ

את הרשימה הזו תכננתי לכתוב לקראת ט"ו בשבט. משלא התממשה התכנית חשבתי לדחות את העניין לט"ו בשבט בשנה הבאה, אולם מי יבטיחני שבשנה הבאה הרצונות יתיישבו עם הנסיבות ובלאו הכי רשימת הפוסטים הדחויים רק גדלה, ובכן לעבודה.

כריכה

רציתי לתאר לכבוד חג האילנות חוברת הקרויה "פירות ארצנו" משנת 1970 שיצאה לאור על ידי המועצה לייצור ולשיווק של פירות. בחוברת הזו מוזכרים 20 עצי פרי הגדלים בישראל, בין השאר גם תפוח עם ארבעה זנים שונים. לכל מין או זן מוקדש ציור ומובאים פרטים כמו שם מדעי, כמה דונמים של עצי הפרי נטועים בישראל (אבוקדו גדל בישראל לפי הפרסום הזה, התקף כאמור לשנת 1970, בעיקר בשפלת החוף משום שהעץ רגיש לקור). על פרטים אלו אחראי האגרונום שאול חומסקי ממשרד החקלאות. אך הסיבה בשלה אני מזכירה את החוברת היא הסיפורים המלווים את הפירות השונים, שלהם אחראי הסופר ומחבר לקסיקון אופק לספרות ילדים, אוריאל אופק, אשר כתב גם את ההקדמה לחוברת. חלק מן הסיפורים כתובים על ידי אופק עצמו וחלק לוקטו על ידו. 
[הקישו על התמונות כדי להגדיל אותן]

ההקדמה שכתב אוריאל אופק לחוברת

הרשומה בספרייה הלאומית

לחוברת "פירות ארצנו" יש רשומה בספרייה הלאומית, אך לא מצאתי אזכור שלה במרשתת, אז הנה מדגם ממה שאפשר למצוא בה.

בתור התחלה - הגואיבה המלווה במעשיה אמריקאית. המעשיה "גואבו אוהב הגויאבה" היא בסגנון סיפורי "ככה זה" (just so stories), אשר רודירד קיפלינג הצטיין בהם, כלומר סיפורים המספקים מיתוס עבור מצב דברים מסוים בעולם במקרה הזה, הריח העז של הגויאבה.

גואבו אוהב הגויאבה - סיפורי "ככה זה"

ענבים ואגדה בדוית:

השיך והענבים - אגדה בדוית

תאנים ואגדה עברית:

האישה מואשמת

רימון ואגדה יוונית

פלח הרימון - אגדה יוונית

השקד מלווה בסיפור של אוריאל אופק

אחד מן הסיפורים של אוריאל אופק המופיע בחוברת

סיפוריו של אופק מלווים את האפרסמון, השסק, הבננה, השזיף, ואת השקד (שהובא כאן); שאר הפירות מלווים באגדות עמים כמודגם לעיל ובנוסף האנונה והמשמש מלווים כל אחד באגדה מזרחית (?), האגס במעשיה אנגלית, החבוש במעשיה פרסית, התפוח והתמר מלווים כל אחד באגדה עברית, האפרסק והפקן מלווים באגדה אנדיאנית, והדובדבן באגדה יפנית.