יום שלישי, 30 באוקטובר 2012

אבולוציה לילדים

"צ'רלס דרוין שגלה את סוד החיים על פני האדמה" מאת תמר כוכב. איורים: מיש, עריכה: יעל מולצ'דבסקי. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2012.

 רשימה שנכתבה עבור כתב העת המקוון, הפנקס, ע"י שרה שורץ

ערך, יותם שווימר.


הספר "צ'רלס דרוין שגילה את סוד החיים על פני האדמה" מאת ד"ר תמר כוכב (1963-2006) והמאייר מיש, שראה אור השנה, לא זכה לתשומת לב תקשורתית רבה בעיתונות הכתובה או הווירטואלית או בבלוגים העוסקים בספרות ילדים, בעוד שאני סבורה שמדובר באירוע של ממש. אירוע, משום שככל הידוע לי ספרם של כוכב והמאייר מיש מכפיל את הספרות הזמינה לקוראים הצעירים בעברית בכל מה שקשור לתיאורית האבולוציה. הספר הנוסף הקיים בעברית, הוא ספר מתורגם שיצא לאור בשנת 2009, הלא היא שנת היובל הכפול של דרווין – 200 שנים להולדתו ו- 150 שנים ל"מוצא המינים". מדובר בספר תלת-ממד יפיפה של ווּד וטוויסט, "צ'רלס דרווין וההרפתקה על הביגל" (שוקן).
שיקולים מסחריים אינם כל ההסבר למעוט הספרות בנושא אבולוציה. מיעוט הספרות בנושא זה מתיישב גם עם הגישה לנושא בארץ: בעוד שבארה"ב מתקיימים ויכוחים ומאבקים לגבי הכללת הנושא בתכנית הלימודים בבתי הספר ומתן זמן שווה לבריאתנות, הרי בישראל פשוט לא מלמדים את תיאוריית האבולוציה. זה מתחיל מכך שהנושא מוגבל לתלמידים המתמקצעים בביולוגיה בתיכון ולומדים "ביולוגיה מורחב" ונמשך בכך, שגם ב"ביולוגיה מורחב" יחידת האבולוציה איננה חובה. לאור נתונים אלו כלל לא ברור מדוע היה על המדען הראשי הקודם של משרד החינוך, ד"ר גבי אביטל, לדרוש בשנת 2009 שבמקביל לתיאוריית האבולוציה ילמדו תלמידים גם התנגדויות לה (משלל פרסומיו היה ברור למה כוונתו) שהרי כמעט ואין לומדים אבולוציה בבתי הספר.
אגב, מותר ורצוי לחלוק על תיאוריית האבולוציה על-ידי ברירה טבעית, זו הדרך לחדד דברים ולגלות פרצות בתיאוריה. הביולוגיה האבולוציונית לא נראית היום כפי שהיא נראתה בימי ממשיכיו הישירים של דרווין, כשם שהפיזיקה בעידן מאיצי חלקיקים לא נראית כפי שהייתה בימיו של ניוטון. בריאתנים מצביעים על העדכונים המוכנסים בתיאוריית האבולוציה (כאמור, כפי שעדכונים מוכנסים בכל תיאוריה מדעית אחרת) כעל אחת מנקודת התורפה של התיאוריה, המעידים על אי יכולת לבטוח בה לעומת היציבות של סיפור הבריאה התנ"כי, העומד על כנו כבר אלפי שנים. ובכן, הבחירה ביציבות לעומת ההעדפה להעמיד דברים למבחן ולנהוג בביקורתיות באופן מתמיד קשורה בעמדה מטפיזית. עמדה מטפיזית היא התשובה שאדם נותן לעצמו בשאלות רבות חשיבות, כמו בדברים שזה עתה הוזכרו או כמו בשאלה של מקומו של האדם בעולם – האם במרכז (גישה אנתרופוצנטרית) או אולי מקומו בעולם כמו של כל בעל חיים אחר (גישות אקולוגיות). בני אדם אינם בהכרח מודעים להכרעותיהם בשאלות מטפיזיות, אך למרות זאת ההכרעות בשאלות אלו מנווטות אותם בחייהם.
גם דרווין עצמו עבר תהליך של הכרעה מטפיזית שבסופה הוא הציע תיאוריה מטריאליסטית מכוננת בדבר היווצרות המינים, וזאת בניגוד לגישה תיאולוגית הנזקקת לכוח אלוהי כדי להסביר את אותה התופעה. אין מדובר בשתי חלופות הסבריות גרידא לאותה תופעה כי אם בעימות חזיתי, במאבק בין שתי גישות ששב וגולש למאבק על פניה של החברה. מאבק זה החל בימיו של דרווין ונמשך עד עצם היום הזה. "מוצא המינים" ו"תיאוריית האבולוציה" על ידי ברירה טבעית מייתרים הסבר באמצעות כוח עליון בכל הקשור למגוון המינים, ועם זה ביוגרף רציני של דרווין חייב להתמודד. השאלה כיצד מגישים זאת לילדים צעירים. על כך בהמשך.
לאחר שהמחברת והמאייר ממקמים את הקוראים בשרסברי, העירה בה נולד דרווין בשנת 1809, אזי באפיזודה הבאה דרווין הצעיר מביא לאמו זר כרכומים צהובים שקטף למענה ושואל אותה "למה כל הכרכומים צהובים?" ואמו עונה "ככה זה בטבע", אך מציעה דרך לשנות את צבעם של הפרחים: היא מסדרת את הפרחים בכדים שונים מלאי מים ומוסיפה לכל כד צבע שונה – "הפרחים ששתו את המים נצבעו בשלל צבעים". דרווין שמח וספר לכולם והנה התחלה חיננית הן לספר והן לסוציאליזציה של דרווין כנסיין. אני מניחה שהפתיחה הזאת מבוססת על אזכור ניסוי כזה על ידי דרווין באוטוביוגרפיה שלו (רסלינג 2008, עמ' 12). דרווין מזכיר את הניסוי בהקשר של השקרים שנהג להרבות ולספר כילד ומציין כי הוא מעולם לא ביצע ניסוי זה. באותו עמוד באוטוביוגרפיה הוא מספר כי אינו זוכר דבר על אודות אמו "מלבד ערש הדווי שלה, שמלת הקטיפה השחורה ושולחן העבודה המיוחד שלה. אני סבור ששכחתי נגרמה בחלקה על ידי אחיותיי, שבגלל צערן הרב לא הצליחו מעולם לדבר על אודותיה ואף להזכיר את שמה, וכן משום מצבה המוגבל בטרם מותה". ובכן, פעם סברו שאם לא ידברו על מה שכואב, ירפא לנפש. לא כך סבורים היום. תמר כוכב אולי מעלה את האפשרות שיתכן והשקרים של דרווין הילד אינם אלא זיכרונות מודחקים.
תולדות חייו הרעיוניים  של דרווין מובאים בספר תוך קיצורים הכרחיים כדי לשמור את הקוראים הצעירים מרותקים, אך לא נפקדות אבני דרך כמו סיפור התייתמותו של דרווין בגיל שמונה כמוזכר לעיל, לימודיו בפנימייה כילד, לימודי הרפואה שאותם לא סיים, לימודי הכמורה, המסע על הביגל, נישואיו לאֶמה, המעבר לדאון הכפרית, וכמובן פרסום "מוצא המינים", אשר כפי שמוזכר בספר היה רק אחד מפרסומיו המדעיים של דרווין. דרווין קנה לו שם כאיש טבע רציני הרבה לפני פרסום הספר ששמו המלא הוא "מוצא המינים על ידי ברירה טבעית של גזעים מועדפים במלחמת הקיום".
מקובל למצות את הלוגיקה של תהליך הברירה הטבעית כפי שהיא מוצגת ב"מוצא המינים" כשורה של היסקים מתוך הנחות. ההנחות עוסקות בפער בין יכולת ההתרבות של אורגניזמים לבין היציבות של גודל האוכלוסיות שלהם, בתחרות על משאבים, בשונות בין אורגניזמים ובהורשה של שונות זו. רק פרטים בעלי שונות מתאימה, ישרדו ויתרבו. היכולת השונה של פרטים במין לשרוד ולהתרבות תוביל לשינוי הדרגתי באוכלוסייה, כאשר השינויים המועדפים מצטברים במשך הדורות.
כוכב כמובן לא מציגה את הדברים באופן הזה אלא מוסרת אותם בדרך ידידותית. בכפולת העמודים השלישית מהסוף מופיע שילוב מעולה של טקסט ותמונה. הטקסט, המופיע על רקע שחור והמתחיל במילים "אבל דרווין פחד", ראוי לציון: הוא מעמיד זה לצד זה את שני ההסברים הקיימים להתפתחות המינים, ההסבר הדרוויני וההסבר הבריאתני כדי שהקוראים ידעו מה עומד על הפרק. שתי האופציות מובאות לקראת הסוף, כאשר הקוראים כבר מכירים את ההתפתחות המחשבתית שעבר דרווין. לכאורה, הטקסט הזה מסביר מדוע דרווין המתין כעשרים שנים עד שפרסם את "מוצא המינים", אך בהזדמנות זו הוא מסביר במתינות מה עמד ועדיין, כמאה וחמישים שנים לאחר מכן, עדיין עומד על הפרק. יתרה מזאת, הטקסט הזה חולק על סיפור הבריאה ואומר, בשמו של דרווין כמובן, שהוא איננו נכון, לבן על גבי שחור! אך אסור שהשקט הזה של הטקסט יתעתע בקוראים ונחשול בעלי החיים המתפרץ משולחנו של דרווין, הטורח על סיום הספר, על רקע השחור, מבהיר זאת היטב.

גם התיאור של ההיחשפות של דרווין למסה של תומס מאלתוס, "על עקרון האוכלוסייה" (1798, המחבר והמסה אינם מוזכרים בשמם) מעניין אף כי הוא מעניק לדרווין רגישות חברתית יותר ממה שהייתה לו ולרבים ממעמד הג'נטלמן האנגלי הכפרי בתקופה הוויקטוריאנית.
כפי שכתבתי לעיל, ברור שביוגרפיה המיועדת לילדים קצרה מזו המיועדת למבוגרים ואף יופיעו בה קיצורים. קיצורים אלו יהיו תלויים בגיל הקוראים, בהיקף הספר, אך בעיקר במידת ההסכמה של המחבר עם מה נחשב לסיפור הקונצנזואלי ועד כמה הוא ביקורתי כלפיו. כוכב דלגה על התקופה בה דרווין ואשתו גרו בלונדון ועברה ישירות לדאון. אני סבורה שזו בחירה נכונה. אולם תאור האירועים שהתרחשו בגלפגוס הוא  בעייתי מבחינת ההיסטוריוגרפיה של הגילוי. דרווין לא שאל את השאלה שכוכב שמה בפיו בעודו בגלפגוס: "אלה אותן ציפורים, אבל בכל זאת צורת המקור שלהן שונה, איך זה יכול להיות?" או כל שאלה דומה. דרווין אסף דגימות מן הציפורים באיים השונים, פחלץ אותן והכניס לשק אחד מבלי לרשום מאיזה אי כל ציפור נלקחה. מי שגילה שאלו אותן ציפורים (פרושים), למרות המקורים השונים היה ג'ון גולד (1804-1881, אורניתולוג, מאייר ולמרבה האירוניה – בריאתן). האם זה כל כך משנה האם דרווין נעשה אבולוציוניסט תוך כדי המסע בביגל או רק שנה לאחר שהוא שב ממנו, ביחוד אם ניתן לחסוך את התקופה הזאת מן הביוגרפיה? ובכן, במקרה הזה, כן. כאן אנו נוגעים כבר בלב הדברים והסיפור כפי שמסופר על ידי תמר כוכב ורבים אחרים, כולל מדענים, תורם ליצירת מיתוסים על המדע והמדענים. התקלה שקרתה לדרווין לגבי אי ההקפדה ברישום הדגימות, גם היא חלק מן המדע ואם קוראים ב"מוצא המינים" נוכחים לדעת עד כמה המדע איננו סיפור של "אאוריקה" אלא עבודה קשה, של איסוף ראיות בדרך של ניסוי או תצפית וקריאת ספרות.


עוד שתי הערות: שמו של חוקר הטבע, אשר ניסח באופן בלתי תלוי את תיאוריית האבולוציה על ידי ברירה טבעית, אלפרד ראסל וולאס איננו כתוב נכון. בספר כתוב וֶלְס בעוד ששמו הוא Wallace. בנוסף, בינות להרהורים שייחסה כוכב לדרווין בדרך לפיתוח רעיון האבולוציה על ידי ברירה טבעית מופיעה גם התהייה הבאה: "למה לג'ירפות יש צַוָּאר ארֹך ולקרובי משפחתן הסוסים יש צואר קצר?" – לפי המיון הזואולוגי הלינאי, ג'ירפות וסוסים הם מסדרות שונות כך שהקרבה המשפחתית לא כל כך רבה. לעומת זאת, שני עמודים לאחר מכן באיור של מיש, "מוצא הג'ירפה" דומה יותר לפרה. לפחות מבחינה זואולוגית זה מדויק יותר. כולי תקווה שלספר יהיה ביקוש ובמהדורות הבאות ניתן יהיה לתקן פרטים אלו, ואם לפרה יש פחות אפיל מאשר לסוס, הרי בסדרה שהג'ירפה נמנית עליה יש עוד מינים רבים מאוד שניתן לבחור מהם.

אשר לאיורים, ברובם מופיע, כצוֹפֶה, עכבר אפור, אשר אינו קשור לתוכן האיור או הטקסט, והוא מוסיף לאיורים רובד של הומור. בנוסף, העכבר האפור יוצר המשכיות בין הדברים המסופרים על דרווין הילד לבין אלו המסופרים על דרווין בסוף ימיו. הבחירה בעכבר כצופה מכל היצורים, קשורה אולי בכינויו של המאייר, מיש (ברוסית, עכבר), אם כי העכבר איננו מופיע בכל ספרי הסדרה "ממציאים ומגלים", שהביוגרפיה של דרווין נמנית עליה. בפנימייה נמצא העכבר האפור במיטתו של דרווין הילד שאינו מצליח להירדם, בחדר הניתוח של בית הספר לרפואה הוא מציץ מפתח מעילו של דרווין הנבעת, בכפולה אחת לפני אחרונה הוא מבצבץ מבין שערות זקנו. חינני ביותר ומתוחכם הוא האיור בו מופיע העכבר בחדר העבודה. מיש מצייר את הגיגיו של דרווין – בעלי החיים שמופיעים בהגיגים, סוסים, ג'ירפות ואפיל צבים, כולם בגוונים של בז', שועטים להם אל עבר המרחב הפתוח. העכבר האפור נדבק בהתלהבות ורוצה להצטרף, אבל דרווין, בנון שלנטיות, מניח אצבע על קצה זנבו של העכבר ולא מניח לו להצטרף אל יצירי מחשבותיו: אולם כיצד יכול העכבר לראות את יצירי דמיונו או מחשבותיו של דרווין? והאם העכבר הוא ייצוג של יצור ממשי בחייו של דרווין, שהרי נאמר שהוא הצופה יוצר ההמשכיות ולא בהכרח עכבר בשר ודם, אז מדוע אם כן שלא יצטרף לרצים? באיור הזה, (הייצוג של) הצופה שהוא נציגו ושלוחו של המאייר, נעשה כה מעורב עד כי (הייצוג של) הגיבור נחלץ לעזרת המאייר שלו כדי לאפשר לסדר לשוב לכנו כדי שהוא יוכל להתקדם עם המהפכה שלו.
העכבר מופיע גם באיור מקסים בו רואים את כדור הארץ העשוי כולו פילים הכרוכים זה בזה. כדור הארץ צף בחלל ונראה כמתכתב עם איוריו של אנטואן דה סנט אכזופרי מתוך "הנסיך הקטן", הפילים הפונים אל השמש ורודים ואילו אלו הפונים ממנה והלאה, סגולים. האיור הזה מלווה את הטקסט המספר על החישוב שערך דרווין לגבי קצב ההתרבות של זוג פילים. החישוב הזה מופיע בתחילת הפרק השלישי ב"מוצא המינים", מלחמת הקיום, ובו דרווין רוצה להדגים שלוּ היו כל הצאצאים שורדים ומתרבים, אף של בעל חיים שאינו מעמיד הרבה מהם, כמו  זוג פילים , הרי תוך 750 שנים היו מהם תשעה עשר מיליון. ומכיוון שכדור הארץ איננו מוצף פילים או יצורים אחרים הוא מגיע למסקנה שרק המתאימים ביותר לתנאי הסביבה שורדים, כפי שהוזכר לעיל.


על איור אחד אני מצרה שהופיע והוא הקלישאה על גב הספר, ואריאציה על The Ascent of Man. למרות הפיתוי הגדול להשתמש בה משום שמדובר בייצוג קנוני של האבולוציה אשר הפך כבר לסמל,  יש באיור זה ובדומיו הטעיה משום שהתהליך המתואר בו הוא תהליך של התקדמות בסולם וזהו איננו התהליך האבולוציוני. תיאור מדויק יותר של ההתפתחות האבולוציונית יהיה של שיח ענף ולא כהתפתחות לינארית. למען האמת, הדימוי היום, לפחות לגבי בסיס השיח הזה, הוא של רשת, בשל הגילוי של העברה אופקית של DNA  בנוסף להעברה האנכית המוכרת[1].
לסיכום, על אף התקלות שנמנו, כוכב כתבה ביוגרפיה שהיא בעת ובעונה אחת גם ספר מסע והרפתקאות שווה לב ומעורר את הדמיון על מדען שהוא גם גיבור תרבות. ואם הילדים ישאלו "אבל זה היה באמת?" תוכלו לענות בפה מלא – "כן ילדים, כל זה קרה" ולהשאיר את שאלת הפרשנות לגילאים אחרים[2].





[1] על תפיסת החיים כשיח מסועף ועל הטעות שבתפיסה הלינארית אפשר לקרוא בספרו של הפליאונטולוג והאבולוציוניסט סטיבן גולד, "יד מלאה" (דביר, 2003), ואם לא את כל הספר אז לפחות את פרק 5, ההלצה הקטנה של החיים.

[2] האתר Darwin Online מומלץ ביותר גם לילדים שכן הוא מכיל בנוסף לפרסומיו של דרווין גם שפע תמונות ממסעותיו, תמונות של דרווין עצמו ושל בני משפחתו ואף מסמכים בכתב ידו:

 








יום חמישי, 18 באוקטובר 2012

דיוקן הסופר כקורא צעיר


מוסף ספרים של הארץ הביא ביום ד האחרון, 16.10.2012, כתבה של ג'וליאן בארנס, זוכה פרס "מאן־בוקר" ל–2011 על ספרו "תחושה של סוף", בה הוא מספר על יחסיו המורכבים עם ספרים. העתקתי לכאן רק את חלקה הראשון של הכתבה, בתקווה שאינו מהווה חלק גדול מדי ממנה, העוסק בשנות ילדותו. את הכתבה המלאה ניתן למצוא כאן.

חיים עם ספרים 

  
חייתי בספרים, למען ספרים, לפי ספרים ועם ספרים. בשנים האחרונות התמזל מזלי ויכולתי לחיות מספרים. באמצעות ספרים הבנתי לראשונה שקיימים עולמות אחרים מעבר לעולם שלי; באמצעות ספרים דימיינתי לראשונה איך זה להיות מישהו אחר; באמצעותם מצאתי לראשונה את אותו קשר אינטימי ועמוק הנוצר כשקולו של סופר נכנס לראשו של קורא. למזלי, אולי, בעשור הראשון לחיי לא התקיימה תחרות מצדה של הטלוויזיה; וכשהמכשיר נכנס לבסוף הביתה, הוא היה נתון תחת שליטתם הנוקשה של הורי. שניהם היו מורים בבית ספר, כך שהכבוד לספרים ולתוכנם היה מוחלט. לא הלכנו לכנסייה, כן הלכנו לספרייה. הסבים שלי מצד אמי היו גם הם מורים. לסבא היתה מהדורה של ספרי דיקנס שהגיעו בדואר ו"האנציקלופדיה של נלסון" ב–30 כרכים קטנים ואדומים. בספריית הורי ניצבו ספרים מן הקלאסיקה העולמית וספרים רבים אחרים, ובשלב מאוחר יותר בחייהם היו מנויים בהוצאת הספרים "פוליו סוסייטי", עם סדרת הקלאסיקה שהוציאו לאור. גדלתי בהנחה שבכל הבתים יש ספרים, שזה דבר רגיל. ספר היה בעיני חפץ רגיל שנמדד כך על פי השימוש שנעשה בו: בבית הספר - ללמוד ממנו, להציג ולאמת מתוכו מידע; ובעתות החופשות והחגים - לשם הנאה ובידור. לאבי היו אוספים של סדרת "Times Fourth Leaders"; אמי נהנתה מננסי מיטפורד. המדפים שלהם הכילו גם את ספרי הפרס בכריכת עור שאבי זכה בהם בבית הספר של מחוז אילקסטון בין השנים 1921–1925, בעיקר פרסים על "מיומנות כללית" או "מצוינות כללית": יצירות של גולדסמית, קארי, לייטון ורידר. כשהייתי ילד לא התרגשתי מהיצירות הללו. התחלתי לחקור לראשונה את המדפים של הורי ‏(ואת אלו של הסבים שלי, ושל אחי הגדול‏) כשהפציעה אצלי המודעות למין. הספרייה של סבא הכילה מעט חומרים מלהיבים מלבד סצינה אחת או שתיים ב"גורלות נפגשים בבואני" של ג'ון מאסטרס; להורי היה הספר "ההיסטוריה של האמנות", מאת ויליאם אורפן, ובו כמה איורים חשובים בשחור־לבן; אבל לאחי היה עותק של "סטיריקון", מאת גאיוס פטרוניוס, שהיה הספר הכי לוהט שניצב על המדפים בבית. הרומאים בהחלט ניהלו חיים פרועים יותר מאלו שראיתי סביבי בנורתווד, מידלסקס: משתאות, שפחות, אורגיות, כל מיני דברים. אני תוהה האם אחי הבחין בכך שבשלב מסוים כמה דפים כמעט שנתלשו מהספר. בטיפשותי הנחתי, שבכל הקלאסיקות העתיקות שלו יש בוודאי תוכן ארוטי דומה. העברתי ימים רבים בשיעמום עם ההסיודוס שלו לפני שהגעתי למסקנה שזה לא כך. ברחוב הראשי של נורתווד ניצב בית עסק שאנחנו קראנו לו "חנות הספרים". למעשה, זאת היתה חנות של מתנות קטנות וכלי כתיבה ומתחתיה חדר שכמחציתו הכיל ספרים. כמה מהם היו מכובדים למדי - קלאסיקות ורומנים אחרים של הוצאות "פינגווין" ו"פאן". משהו בי גרם לי להניח שאלו כל הספרים שיש בעולם. כלומר, ידעתי שיש ספרים אחרים בספרייה הציבורית, והיו ספרי הלימוד, שגם הם היו שונים; אבל במובנים של יקום רחב יותר של ספרים, הנחתי שהדוגמה הקטנטנה הזאת היא, איכשהו, מייצגת.
לעתים, בהגיענו לפרוור אחר או לעיירה אחרת, היינו מבקרים בחנות ספרים "אמיתית", שבדרך כלל התגלתה כסניף נוסף של הרשת "דבליו־אייץ' סמית".
המקור היחיד שנוסף לספרים היה בית הספר, והספרים שחילק כפרס - אני למדתי ב"סיטי אוף לונדון" ומאוחר יותר ב"ויקטוריה אמבנקמנט" ליד גשר בלאקפריירז. הזוכה קיבל רשות לבחור את הספר שלו בעצמו, בדרך כלל בהשגחה של אחד ההורים. אבל שוב, זאת היתה חוויה מצמצמת יותר מאשר מרחיבה: יכולת לבחור את הספר רק מתוך מבחר שניצב באולם תצוגה פרטי באזור המשרדים בגדה הדרומית: מקום שהיה קצת מסתורי ומאוד פונקציונלי בעת ובעונה אחת. המקום היה, כך גיליתי מאוחר יותר, ענף נוסף של "דבליו־אייץ' סמית". שם הוצגו ספרים בעלי משקל וערך, מהסוג שיש להעריץ יותר מאשר לקרוא אולי אי פעם. הפרס מבית הספר היה בסכום מרבי קבוע - והתבקשת לבחור בספר שלא יעלה על הסכום הזה. באותו רגע היה נעלם הספר משדה ראייתך ומופיע שוב ב"יום הפרס של פטרון העסקים של לונדון" ‏(מי ששימש בימי הביניים כנשיא הגילדות בעיר ועתה נושא בתפקיד ייצוגי בלבד‏). פטרון העסקים, בלבוש שרד מלא, היה מעניק לך אותו באופן אישי. כעת היה בו דף נוסף שהודבק על צדה הפנימי של הכריכה הקדמית שתיאר את ההישג שלך, ועל כריכת הבד הוטבע סמל בית הספר באותיות זהב בולטות. אני זוכר מעט ממה שבחרתי בצייתנות בליווי הורי. אבל ב–1963 זכיתי בפרס לשפה האנגלית על שם מורטימר, ומכיוון שהייתי בן 17, הלכתי לבדי לאותו מחסן של רצינות, שם מצאתי ‏(מי זה שנכשל שם?‏) עותק של "יוליסס". אני עדיין רואה בעיני רוחי את מורת הרוח על פניו של פטרון העסקים כשידו העטויה כפפה מעבירה לי את הרומן המלוכלך הידוע לשמצה. בשלב זה כבר התחלתי לראות בספרים יותר מאשר רק חפצים שימושיים, מקורות לידע, הנחיות, עונג או גירוי. בתחילה היתה גם ההתרגשות מעצם הבעלות על ספר. לעובדה ששייך לך ספר מסוים - ספר שבחרת בו בעצמך - היתה משמעות של הגדרה עצמית. ועל ההגדרה העצמית הזאת היה עליך להגן באופן פיסי ממש. הייתי עוטף את הספרים האהובים עלי ‏(שהיו בכריכה רכה, בלית ברירה, מתוך כורח כלכלי‏) בפלסטיק שקוף. אך לפני כן, הייתי כותב את שמי - בכתב יד נטוי שלמדתי לא מזמן, בדיו כחול, עם קו תחתי אדום - על קצה הכריכה מצדה הפנימי. ואז הייתי חותך את כיסוי הפלסטיק ומתאים אותו כך שיגן גם על חתימת הבעלים. כמה מהספרים הללו - למשל, תרגומו של דייוויד מַגַרשַק לקלאסיקות רוסיות בהוצאת פינגווין - עדיין ניצבים על מדפי. הגדרה עצמית היתה קסם מסוג אחד. ואז התוודעתי לאטי לסוג נוסף: זה של הספרים הישנים, מיד שנייה, הלא־חדשים. אני זוכר שורה של ספרי אודן, כולם במהדורה הראשונה, ניצבים על כוננית מחופה זגוגית בביתו של שכן: אדם שלמעשה הכיר את אודן כמה עשורים לפני כן, ואף שיחק אתו קריקט. עובדות אלו היו מדהימות בעיני. מעולם לא ראיתי סופר ולא הכרתי מישהו שהכיר סופר. אולי שמעתי אחד או שניים ברדיו, אולי ראיתי אחד או שניים בטלוויזיה בראיון אחד על אחד עם ג'ון פרימן. אבל הקשר הקרוב ביותר של משפחתנו לספרות היה העובדה שאבי למד שפות מודרניות באוניברסיטת נוטינגהאם, שם המרצה היה ארנסט וויקלי, שאשתו ברחה עם ד"ה לורנס. אה, ואמא שלי ראתה פעם את ר"ד סמית, בעלה של אוליביה מאנינג, עומד על רציף בתחנת בירמינגהם. אך כאן היו ספריו של אדם שהכיר את אחד המשוררים המפורסמים ביותר במדינה. יתר על כן, ספרים אלו הכילו את מלותיו המהדהדות של אודן, כפי שהגיחו לעולם לראשונה. חשתי בקסם הזה בחדות, ורציתי שיהיה לי חלק בו. וכך, מאז שהייתי סטודנט, נהפכתי לאספן ספרים ולצרכן ספרים, וגיליתי שלא כל חנויות הספרים הן בבעלות "דבליו־אייץ' סמית".


 

יום שני, 8 באוקטובר 2012

תערוכה: שי לילדינו, תרבות לילדים בקיבוצים

הקיבוץ הוא ניסיון חברתי מרתק, המפורסם בעולם כולו, ומעצם היותו כזה היתה ויש לו השפעה תרבותית. אולם מייסדי הקיבוצים והחברים בהם גם פעלו במודע בתחומי תרבות רבים.התערוכה, שי לילדינו, תרבות לילדינו בקיבוצים, והספר בעל אותה כותרת הנלווה אליה עוסקים בכך מן הפן של הגיל הצעיר. את התערוכה, המוצגת במשכן לאמנויות בעין חרוד, אצרה עינת אמיתי שאף כתבה את הספר, והיא עוסקת בחינוך המשותף, אמנות, ספרות ילדים, עיתוני ילדים ונוער, צעצועים ועוד.
כדוגמא אביא את ספרות הילדים בקיבוצים, זו שרבים מאתנו גדלו אתה.

אמיתי מציינת (עמוד 269 בספר) כי "רוב ספרי הילדים שיצאו בהוצאות הקיבוציות אינו מתאר מלכים ונסיכות, אינו עוסק במעמדות ובשלטון היחיד, ואינו מספר על ארצות רחוקות...[הסיפור שנכתב על ידי בני קיבוץ] לילדים מספר על חוויותיהם היומיומיות של הילדים בסביבת חייהם הקרובה.
עם יסוד הקיבוצים הראשונים, השתמשו בספרי ילדים שהמייסדים הביאו עמם מארצות מוצאם, כמו ספרי האחים גרים, משלי קרילוב או האגדות של האנס קריסטיאן אנדסון והתרגום נעשה בעל פה או שנכתב בתוך הספר. אולם היה ברו שאין די בכך ובעיקר חשו שהסיפורים צריכים להתייחס לסביבתם של הילדים. בסוף שנות השלושים החלו חברי קיבוצים לפרסם בעיתונים דבר לילדים ומשמר לילדים סיפורים העוסקים בחוויות הטיול בטבע, עבודה עם חיות משק, יחסים עם הקיבוץ, התגברות על מזג האוויר, ותאור אורח החיים היומיומי של הילדים (אמיתי, עמוד 223).

וגם ספרים החלו "לייצר" - ההתחלה התרחשה בצעדים קטנים (עמוד 228). ספרים נכתבו במספר בודד של עותקים, לפעמים רק עותק אחד. לעיתים שניים שלושה אנשים חברו יחדיו כדי ליצור ספר (אמיתי, עמוד 228).

עמוד הפתיחה של שמונה עשרה תמונות לילדינו, כתב יוסף אחאי, צייר אריה חצור לילדי גבעת ברנר 1936
ספר תלת ממדי שיצרה מרים ברטוב, גברעם, שנות הארבעים

הספר של ברטוב מוצג בתערוכה באדיבות המשפחה (המידע בעמוד 230 בספר)


סדרת אנקורים הראשונה, של ארגון הציירים והפסלים של קיבוצי השומר הצעיר, נפתחה בהוצאת שני ספרונים ב- 1935 וב- 1936. הספרונים, אבנר אוהב מאוד פרחים, ו- יום הולדת לקיבוץ, יצאו לאור על ידי מסדה ב- 1939. מאמציהם של חברי ארגון הציירים והפסלים של קיבוצי השומר הצעיר נדחו בשל פרוץ מלחמת העולם השנייה (אמיתי, עמודים 240-243).


כתב יעקב (קובה) דורון, צייר יצחק בן מנחם, 1935. הוגש לילדי הגן במשמר העמק

לילדי הגן ביום הולדת הקבוץ



 והנה ציוני דרך נוספים בפרסום ספרים לילדים בקיבוצים (אמיתי, עמ' 221).
דף מתוך ספרה של אמיתי
בספרה של אמיתי אין התייחסות לביקורת בתוך ספרי הילדים. ככל הידוע לי הביקורת הגיעה מאוחר יותר ונכתבה על ידי מי שכתבו על ילדותם בקיבוץ בספרי מבוגרים, או בספרי נוער, בין השאר על החוויה של להיות ילד חוץ.

 ולסיום מספר תמונות שצלמתי המתייחסות לנושאים נוספים בהן עוסקת התערוכה בליווי המלצה חמה לביקור:

פנס קסם




צעצועים שיוצרו בקיבוץ. כל הצילומים בפוסט הם שלי




תוספת מאוחרת שאני מוסיפה בצער רב: עינת אמיתי, בת קיבוץ גשר, דוקטור למדעי המחשב, אספנית וחוקרת של תרבות לילדים בקיבוצים ואוצרת התערוכה, נפטרה בדמי ימיה לאחר מחלה ממושכת, והובאה למנוחת עולם במקום שאותו אהבה ובו נולדה - קיבוץ גשר. בת 43 הייתה במותה. אמיתי מצאה אצל האחיין של הסופרת והמשוררת פניה ברגשטיין, מחברת "בוא אלי פרפר נחמד", עשרות מכתבים שנשלחו אליה ממשפחתה באירופה, אצורים בתוך קופסת נעליים. אחרי מציאתם פתחה עינת במבצע מיוחד לתרגום ולפיענוח שלהם, ופירסמה אותם באתר שהקימה, בשם "פרוייקט ניגונים".
  

יום חמישי, 4 באוקטובר 2012

מאיירים צ'כים


בצ'כיה יש מסורת ארוכה ועשירה של איור ספרי ילדים – החל מ Mikoláš Ales במאה ה -19 וכלה ב-Zdeněk Miler  וב- וTrnka Jiří במאה עשרים. גם שרגא וייל, אשר בנוסף לכל פעילותו האמנותית, אייר ספרי ילדים, למד אמנות בפראג. ספר התמונות הראשון לילדים באירופה הופק על ידי מחנך צ'כי, יוחנן עמוס קומניוס ("העולם המצויר"), במאה ה -17.


מירקו האנאק (MIRKO HANAK), מאייר מצ'כיה, נולד בשנת 1921 בפראג. באיוריו המדהימים בצבעי מים ניכרות השפעות האיור הסיני המסורתי ומינימליזם יפני מצד אחד והתרבות העשירה הצ'כית באיור מן הצד האחר. האנאק היה מפורסם באיורים הייחודיים שלו בנושאי טבע, המתארים את חייהם של צמחים ובעלי חיים. האנאק נצל את איכויותיו של נייר האורז אתו עבד ועל ידי משיכות מכחול רחבות או קטועות אותן השלים עם עבודת מכחול עדינה הוא יצר בעלי חיים שובי לב בקומפוזיציות וצבעים מלאי חיים. עבודתו כוללת ספרי ילדים כמו במבי, כמו גם עיצוב בולים. הוא מת בשיא הקריירה שלו בשנת 1971 מלוקמיה. עם מותו נקטעה גם עבודתו על סרט האנימציה חוות הקסמים (Charlotte's Web), שאותה הוזמן לעשות על ידי Gene Deitch. כאן ניתן לראות רבים מן האיורים שהכין (בצבעי עפרון) עבור הסרט, אשר נעשה בסופו של דבר על ידי אחרים, ואשר פורסמו על ידי ג'ין דיטש.


בחרתי באיוריו של האנאק לציון יום החיות הבינלאומי, החל מידי שנה בארבעה באוקטובר. היום הזה נקבע בשנת 1931 בפירנצ'ה שבאיטליה בכנס של אקולוגים. הכוונה ההתחלתית הייתה להביא לתשומת לב את המינים המצויים בסכנת היכחדות. בעת האחרונה מוקדש יום זה להתבוננות בכל בעלי החיים החולקים אתנו את כדור הארץ.